כל התהילה המוזהבת והחיוכים הנוזליים
של נערת האופיום העירומה
נספגו במיטתי.
דרך נצנוצי מים וקשתות צבעוניות המשתקפות משערה
היא מביטה בי בעיניים ריקות.

הסם כבר מורגש בכל קצות אצבעותיה
וגם אני כמעט חש בו כעת-
יכול לדמיין אותה רצה בשדה של פרגים,
אבנים חדות פוצעות את רגליה,
אך היא אינה מרגישה דבר
פרט לריח האביב.

שיפולי גופה נדמים לי לשורשים בנביעות הנחל
וראשה לפרי בשל בו אני רוצה לנגוס
ולמצוץ את הגלעין.

בנשיקה מסונוורת אני יכול להרגיש
שאריות של רעל על שפתותיה הרותחות.

הלוואי והיה לי את האומץ לטבוע כך בעצמי,
לאבד את כל התחושות תחת הקלות האיטית והמוקצפת
של השיתוק המתוק והלבן-לבן-לבן הזה.

אבל אין לי
ואני יודע שהיא בעצם במקום אחר לגמרי.

כשהיא חוזרת היא אומרת שהיה נפלא
ואני עוצם את עיניי
ונעלם אל תוך השחור.