היא הסתכלה עליו בעיניים החומות והגדולות שלה.
כבר נצנוץ הדמעות הופיע בהן.
אבל הוא, הוא עזב ולא הסתכל לאחור.
ולא עזר שהיא בכתה, התחננה, נפלה על ברכיה, אחזה בו חזק...
הוא רק שיחרר את אחיזתה והמשיך הלאה.
והיא רדפה אחריו, רדפה אחריו שלא ייעלם לה.
והוא הולך, הולך כאילו כלום לא היה ביניהם.
והיא כבר בוכה, לא אומרת מלה, רק נותנת לדמעות לזלוג.
הוא מביט לאחור, הוא רואה את הדמעות שלה אך מתעלם.
הוא חזק יותר, הוא ילך והוא לא יבכה.
והם מגיעים לפינת הרחוב, הוא צריך לפנות שמאלה והיא נעצרת.
כנראה הבינה שלא תוכל לעצור אותו.
הוא מסתובב, מביט בה מבט אחרון, מבט ארוך ונוקב.
ואז הוא הולך, יוצא מחייה לעד.
וכשהיא כבר לא רואה, הוא מרשה לעצמו להזיל דמעה.
דמעה, כי הוא אוהב אותה, אהב אותה ולעולם יאהב אותה.