דביר השתרע על הספה הדביקה שהושלכה בפינת הפאב וניסה להגדיר
את רגשותיו מזה חמש דקות. כשלב ראשוני הוא הפך מודע עד כאב
לעצמו-בגדיו נראו לו מגוחכים, והוא נצמד בקנאות לשלוקים הקטנים
שהקפיד לשתות מכוס הבירה המתרוקנת שבידו. זה היה מר, אבל הכרחי
לישיבתו פה, בפינה החשוכה.
"זהו", הוא חשב, "אולי בדידות זו ההרגשה?", אבל זה היה יותר
מזה.
הוא העיף מבטים חודרים לכל הצדדים, המוסיקה מנסרת באוזניו
והבאסים המוגזמים פועמים בדמו לכיוון הלב. "איך אני תמיד מגיע
לפינה הזאת?", הוא תהה. מולו רקדו כמה עשרות אנשים, דבוקה
אנושית זוהרת תחת האור האולטרה-סגול של הדיסקוטקים. "האם גם
אני מבצע את אותן תנועות מגוחכות כשאני רוקד?" הוא ידע שכן.
גזירת חייו ריקדה לפניו-לחכות שעות עד שנכנס בו הקצב, עד שהדם
זורם בטמפרטורה הנכונה. כל זמן שזה לא קורה הוא מרגיש ככה, כמו
עכשיו. בודד ו... ועוד משהו. משהו עמום בתחתית הבטן, במקום
שתמיד מתחילות אצלו הרגשות. "דבירי", הייתה אימא אומרת," אתה
ילד רגיש. מתי תפסיק לשמור הכל בבטן?". ועכשיו ה"ילד הרגיש" של
אימא ייחל לאחד משני הדברים- או שמישהו, אחד מחבריו הנוטשים
אולי ייזכר בו, בדביר המסתתר ויבוא לסחוף אותו למוזיקה (" ורק
שלא יתייאש ,גם אם אדחה אותו בשפה רפה!!"), או שאימא תבוא עם
האוטו והשוקו והשמיכה החמה לקחתו ישר הביתה, לחדר המוגן שלו.
או שסופסוף הוא יבין מה משמעות ההרגשה המשונה הזאת, כאילו
החמצה, כאילו משהו צריך לקרות, אבל לא...

דמעות החלו מתקשרות כגוש במעמקי גרונו, הוא התעלם.
ואולי ינצל את זמנו להתבוננות?
מאז שהיה ילד ידע שיש בו משהו מיוחד, שונה מחבריו, הוא
"מתבונן". יושב שעות מול החברה, מוציא את עצמו מהכלל לרגע-
ומסתכל. קושר בדמיונו תולדות חיים לדמות זו, ופורם מערכות
יחסים לאחרת. "עכשיו יש לנצל את הכשרון היחידי שניתן לך, יא
חתיכת דיבלול מוטציוני", סנט בעצמו. מצד ימין הוא הבחין בקבוצת
מתבגרים זבי חוטם שהצליחו להתגנב לדיסקוטק "של גדולים" (הוא
זיהה אותם לפי הפנים המחוצ'קנות שהפיקו ארשת מכובדת להחריד,
והאחידות הקבוצתית: כל אחד מהם היה מחובר בזונדה לבקבוק
"טובורג" וסיגריה "מלבורו"). הם גיחכו בינם לבין עצמם והצביעו
עליו במבטיהם, ואז הוא הבין שאת המשפט הקודם הוא אמר בקול.
"עלי להיזהר יותר", חשב , "צריך להתערות בקהל הילידים". זה היה
משחק ששיחק עם עצמו מילדות-הוא חוצון, חייזר, מרגל אולי, שנשלח
לצפות באוכלוסייה המקומית ולהעיר את הערותיו לדרג הגבוה ששלח
אותו, וכאחד כזה הוא חייב להיזהר.

הוא לגם עוד קצת מהבירה ומחה את שרידי הקצף מסנטרו, מתקין את
עצמו למשימה. לידו עסקה קבוצה קטנה של חיילים טריים בחוויות
מהבקו"ם ועוד שתי בנות ישבו ליד שולחן אחד והסתכלו כל אחת
לכיוון שונה. מחכות שמישהו, רצוי מהמין השעיר יבוא לגאול אותן
מהשנאה ההדדית שחשו אחת כלפי השנייה כרגע.
זוג אחד, שניהם גבוהים ולבושים היטב, נעו זה כלפי זו בהתאמה
מושלמת, מפתלים את גופיהם ונוגעים-לא נוגעים. דביר אהב את
ההבעה שהייתה פרושה על פניהם, הבעה שמיימית, והחליט לנצור אותה
באלבום ("ולדווח על כך לממונים").
בשעט-נפש הבחין דביר בזוג נוסף, ויק כנראה בהרבה, שישב בריחוק
זה מזו והיה עסוק בריב שקט. הוא חשב שזה לא כל-כך המקום לריב,
אבל מה הוא מבין במערכות יחסים.

ההרגשה המשונה, המעורבבת, שידרה לו גלי מצוקה לא-מפוענחים.
לשנייה אחת דביר התאמץ להבין מה גופו מנסה לומר לו בעצב. "יכול
להיות שאני בהריון?", חיוך הופיע על פניו, כאילו סיפר לעצמו
בדיחה אחת טובה במיוחד. אנשים הביטו עליו בחשד. אבל אולי זה לא
היה רחוק מהאמת, אולי באמת יש לו רעיון שמתרקם בתוכו, כתינוק
ברחם. תחושת הקבס התפשטה וטעם מר הופיע בפיו. הוא עצם עיניו
ופקחן, היישר לפנים-

שם נתקל בזוג עיניים חומות הנושאות אותו מבט כשלו, הוא נרתע
אינסטנקטיבית. מעולם לא נתקל באותו ניצוץ צהבהב-שדוני ששכן קבע
בעיניו, בעיני אחרים!!!
אבל פה, דווקא פה, בפאב הרועש, בתחתית הבקבוק, ראה לפתע דביר
את אותו זוג עיניים עולות בעשן, קורצות לו, וחום של הכרות
התפשט בחלל הריק שהיה בו עד עכשיו.
הוא פקד על רגליו לקום, לשאת אותו לכיוון המשוער בו ראה את
בעלת העיניים, אך הן סירבו, שיכורות, חוששות מהבלתי מוכר.
מגינות עליו. "נו כבר", הוא נזף בהן, "לקום!". בידיו ממש הוריד
את רגליו מהשולחן הנמוך עליו נחו עד כה, והרים את עצמו.
בצעדים קטנים, מדודים, מודעים, פסע אל מחוץ לפאב, לאוויר הקר
שבחוץ, להתגודדויות הקטנות והמתלחשות, והחל לחפש אותה.
"חולצה לבנה עם הדפס צבעוני, מכנסים כהות, נעליים אדומות",
שיחזר לעצמו והתחלחל-הן היה זה בדיוק תיאורו שלו!
הוא החל לרוץ בכיוון בו דימה לראות זנב חולצה לבנה מתנפנף.
שברי הרהורים מקוטעים כמו נשימתו חלפו מול הרוח:
"זוהי ודאי זויה, הסוכנת שלי מן הצד האחר, שבאה לקחתני סופסוף
להתוודע לבני מיני... לא, זוהי האהבה הראשונה שלי שבאה לבחון
אותי במיני מבחנים לוודא את עומק רגשותיי... אולי זוהי אחותי
התאומה שהופרדה ממני בלידה?"...
דביר הקשיב למחשבות שעפו לו בראש וצחק להן. בסך-הכל הוא בחור
רגיל.
אבל לא משנה כרגע מי הוא היה, משנה רק מי היא אותה מסתורית
שדמותה כדמותו, ושמבע פניה שידר לו כנות ורעות משכבר הימים.

נצנוץ אורות ורחש פכפוך מים התקרב אליו ככל שהמשיך לרוץ.
"ודאי התרחקתי מאוד מן הפאב", חשב. הוא איבד את חוש הכיוון,
אבל לפי חישוביו, אם רץ בכיוון המנוגד לפאב, הממוקם בטבורו של
הקיבוץ העלום הזה, בקרוב יגיע לגבול הקיבוץ.
מאחורי גבעה קטנה גילה דביר מאגר מים נרחב שמימיו שוקטים
וחלקים כמראה, מחזירים את אור הירח. "איזה מקום שליו ונפלא!!",
התפעל, "אבל היכן היא אותה שדת-לילה מסתורית?". הוא פסע
בזהירות לכיוון המים, שם גילה אותה.
קומתה כקומתו, בגדיה כבגדיו, בעינה מרצד אור צהבהב. דביר
התיישב למולה על האדמה התחוחה. הם לא הצטרכו למילים, הם ידעו.
אחת הייתה להם השאלה מי הם ומאיפה באו, הם כאן, והם צריכים
להתאחד על מנת להשלים את החסר. את כל שהחמיצו עשרים שנה. גל
גדול התנפץ לחוף כשהם נגעו, ואדוות הגל ציירה את סיפורם על
החול.

משעברו שעתיים מאז שנעלם, יצאה קבוצה לחפש את הנער האבוד. הם
בדקו בכל פינותיו של המועדון המעושן, ומשאפסה תקוותם יצאו
לסרוק את שבילי הקיבוץ.
רק בבוקר נמצאה גופתו הטבועה, סחופת רוחות ואכולה על-ידי
הדגים, אבל הבעה של אושר עילאי פרושה על פניו. דביר הגיע
לחוף.