היא הסתובבה שם... גלית... היא לא ממש הכירה מישהו אבל זיהתה
את כולם בפרצופים. והם לא הכירו את גלית כלל. היא ראתה אותם
בכל שבוע... חלקם אף בכל יום. היא הסתובבה שם, בקניון, כל
היום... ואז במרכז... וחוזר חלילה... ואז הלכה לטייל קצת...
והתיישבה איפשהו... ושוב חזרה לקניון... ושוב למרכז. והמשיכה
ללכת במורד הרחוב... עד שהיא הגיעה לבית ההרוס שם, שכרגע היה
ביתה - והלכה לישון.
כל יום חיה גלית כך. זה לא שהיא לא חיפשה עבודה! היא חיפשה...
רק במצב כזה לילדה בת 16 קשה למצוא עבודה... פעם היתה לה עבודה
אך המקום נסגר - וכעת אין בידה לעשות דבר. כל יום היה נראה לה
ארוך מקודמו, בהתחלה. עכשיו היא התרגלה - ותתפלאו, חייה לא
כאלה אומללים וקשים ובכלל לא מעוררי רחמים. אולי אף יותר טובים
משל חלקכם.
בכל בוקר כשהלכה לבית הספר הייתה כמו כולם... כששאלו למה אין
לה ספרים
"מה ספרים עכשיו? מי בכלל רוצה ללמוד?"
איפה התיק...?
"מה אני צריכה תיק בכלל?!"
ענתה גלית, כך שאיש לא חשב בכלל מה יש לה. או יותר נכון - מה
אין לה.
בוקר אחד, של חופשת פסח, הלכה לה לטייל, וראתה בית עם הרבה
חפצים זרוקים מסביב. חיפשה הנה והנה דבר מה שימושי. לפתע ניגשה
אליה ילדה, בערך בגילה ואמרה לה "שלום".
גלית הביטה בה אמרה "שלום" ממלמל ובקושי הסתכלה בה במבט
חטוף...
הילדה התיישבה... ושאלה "מה את עושה?"
"מחפשת... משהו שימושי..."
"אפשר לעזור?"
"אממ... בטח."
היא לא הייתה מהשכבה שלה. גלית הייתה בטוחה. אולי מבית הספר?
לא זכרה את כל הפרצופים...
"מה עם זה?"
"אה?"
הילדה הרימה חולצה שחורה... והוציאה את גלית ממחשבותיה.
"אהה... אאא, כן, שימי בצד."
הילדה שמה בצד והמשיכה לחפש.
"טוב, אין פה עוד משהו... אני הולכת. להתראות."
"איפה את גרה?" שאלה הילדה.
מה היא לא הבינה? חשבה לעצמה גלית... מנסה להתגרות בי? מה היא
רוצה?! די ברור שאין לי בית מסודר...
"ברחוב הצבר", ענתה גלית.
"אהה, בבית או בחוץ?"
בהתחלה חשבתי שהיא נחמדה ועזרה לי, עכשיו נראה כאילו היא מנסה
להתגרות בי!
"ב... בבית ישן."
"טוב... יש משהו שאני יכולה לעזור לך?"
היא סתם נחמדה. החליטה גלית.
"אם יש לך בגדים בבית שאת לא צריכה תביאי לי... ואת יכולה
להביא לי אוכל?"
"בטח."
הילדה רצה פנימה והשאירה שם את הז'קט שלה והפלאפון... גלית
לקחה את הפלאפון, כיבתה אותו ושמה אותו בכיסה... חיכתה עוד
מספר דקות...
"הנה קחי!" הילדה הביאה לה אוכל.
"ואני אביא לך בגדים אחרי שאני אעבור עליהם."
"בסדר... תודה", ענתה גלית והסתובבה ללכת...
לפתע שמעה צעקה קצרה מאותה ילדה.
"קרה משהו?" שאלה בתהייה.
"הפלאפון שלי נעלם!!!"
גלית ואותה ילדה החלו לחפש בסביבה, כשגלית נזהרת שלא ייפול לה
מהכיס...
לאחר כחמש דקות הילדה נלחצה ואמרה לה.
"אני אלך הביתה ואתקשר אליו, תודה, ביי!" והלכה...
וגם גלית החלה ללכת לכיוון רחוב צבר...
לאחר מספר ימים ראתה גלית את אותה ילדה באותו אזור והתעלמה.
אך הילדה התקרבה אליה
"סידרתי את הבגדים, את מוזמנת לבוא ולבדוק מה טוב לך..."
"טוב."
"נלך עכשיו?"
"ממ... בסדר."
הם החלו ללכת... ואף אחת מהן לא אמרה דבר.
גלית רצתה לשאול אותה בדבר הפלאפון, אך שתקה.
הם הגיעו לביתה. הילדה פתחה את הדלת, והלכה להביא שקית גדולה.
גלית חייכה אל אמה של אותה ילדה והאם חייכה אליה חזרה. גלית
התבוננה מסביב וחשה את עיני אמה בודקות אותה.
הילדה לקחה את השקית ואמרה לה "בואי". הן רצו במדרגות, והגיעו
לחדרה של אותה ילדה. היא הדליקה את האור.
"קחי מה שאת רוצה מהשקית הזאת לשקית שהבאתי לך..."
"תודה", והתחילה לחפש.
הילדה התיישבה ושאלה אותה "רוצה משהו? לאכול? לשתות?"
"כן... לשתות אם אפשר... תודה."
הילדה ירדה למטבח להביא שתייה.
גלית הרימה את ראשה והחלה לקחת הכל. צמיד שהיה מונח על המדף,
שרשרת, קלטת ישנה, קופסא שלא ידעה כלל מה בתוכה, ועוד עגיל,
ועוד שרשרת, דחפה הכל בין הבגדים בשקית שלה. וחזרה לבגדים.
הילדה חזרה, הביאה לגלית שתייה.
"סיימתי", גלית אמרה.
"טוב..."
"אני אלך עכשיו..."
הן ירדו שתיהן למטה.
"תודה", אמרה גלית.
"בבקשה", ענתה הילדה.
גלית יצאה החוצה והחלה ללכת לביתה.
מאז אותו יום הפסיקה גלית לבקר באזור של אותה ילדה. התרחקה מכל
המקום.
ולא ראתה את אותה ילדה שוב.

בוקר אחד הלכה לה לטייל, וראתה בית עם הרבה חפצים זרוקים
מסביב. חיפשה הנה והנה דבר מה שימושי. לפתע ניגשה אליה ילדה,
קצת יותר גדולה ממנה, ואמרה לה "שלום".
גלית הביטה בה אמרה "שלום" ממלמל ובקושי הסתכלה בה במבט
חטוף...
הילדה התיישבה, ושאלה "מה את עושה?"
"מחפשת... משהו שימושי..."
"אפשר לעזור?"
"אממ... בטח."
היא לא הייתה מהשכבה שלה. גלית הייתה בטוחה. אולי מבית הספר?
לא זכרה את כל הפרצופים...
"מה עם זה?"
"אה?"
הילדה הרימה חולצה שחורה... והוציאה את גלית ממחשבותיה.
"אהה... אאא, כן, שימי בצד."
הילדה שמה בצד את החולצה והמשיכה לחפש.
גלית הסתכלה מה הניחה הילדה בצד בחפציה שלה... ז'קט ו...
פלאפון. מצוין.
"את גרה קרוב?" שאלה גלית.
"כן. ממש כאן."
"את יכולה להביא לי משהו לאכול?"
"בטח."
הילדה נכנסה להביא לגלית דבר מה לאכול.
הילדה רצה פנימה... גלית לקחה את הפלאפון, כיבתה אותו ושמה
אותו בכיסה... חיכתה עוד מספר דקות...
"הנה קחי!" הילדה הביאה לה אוכל.
"תודה", ענתה גלית והסתובבה ללכת...
לפתע שמעה צעקה קצרה מאותה ילדה.
"קרה משהו?" שאלה בתהייה.
"הפלאפון שלי נעלם!!!"
גלית ואותה ילדה החלו לחפש בסביבה, כשגלית נזהרת שלא ייפול לה
מהכיס...
לאחר כחמש דקות הילדה נלחצה ואמרה לה
"אני אלך הביתה ואתקשר אליו, תודה, ביי!" והלכה.
וגם גלית החלה ללכת לכיוון רחוב צבר...