אני מביט מבעד לחלון. טיפות קטנות של גשם יורדות להן
בעצלתיים מהשמיים הקודרים. כה קטנות, הן מפלסות את דרכן מבעד
לאוויר אותו אנו נושמים, מחפשות לאן להמשיך. טפטוף איטי, ארוך,
מייגע. נדמה לעיתים כי מחפשות הן טיפה אחרת, טיפה שעמה יוכלו
להתמזג, טיפה שתלווה אותן. כל טיפה היא שונה. יש גדולות, יש
קטנות. יש מהירות ויש איטיות. בין כולן ישנה טיפה אחת, קטנה,
בלי שום סימן היכר מיוחד, ללא תכונה בולטת, אשר נעצרת לפתע,
מביטה סביבה, ומפסיקה את מסעה.

  דמעות בעיניה. דמעות של עצב, של בדידות. דמעות של ייאוש.
הראיתם פעם טיפה בוכה? האם ניסיתם בכלל להבחין בה? סביר להניח
שלא. יתכן ועל שום כך היא מתייפחת לה, מחפשת מקום מסתור מנהר
הטיפות הגדול המאיים להטביעה. מתחת למעקה החלון היא רואה כוך
קטן. בכוחותיה המעטים היא מפלסת את דרכה ומסתתרת בו. היא מרימה
את ראשה הקטן, מביטה לעבר אחיותיה הטיפות, מקנאת בהן על
שהמשיכו בדרכן, כואבת את כאב נפילתן הנוראה. דרכן נועדה
לכישלון, היא יודעת זו בבירור.

  מי אני? איני יודע. אני צרור של דעות, אוסף של מחשבות. אני
טיפה הנחבאת אל הכלים בתוך כוך קטן, ללא רצון להמשיך הלאה, ללא
רצון לצאת החוצה. מי אתם? אתם אינכם נהר הטיפות הגדול. אתם
כולכם טיפות קטנות שמסתתרות בכוכים אחרים, רחוקים. כולנו כה
מפחדים מהנפילה, ממה שמחכה לנו בסוף הדרך. פעם האמנתי כי עדיף
ליפול לתהום ביחד עם עוד מישהו, מאשר ליפול לבד, משום שאז
ברגעים האחרונים אינך חושב על גורלך, אלא על האיש שנמצא לצדך.
זמן רב עבר מאז החזקתי בדעה זו. הבנתי כי על מנת שזה יקרה,
האיש הנופל עמי צריך גם הוא לחשוב - על נפילתי שלי. אך אין
הוא. האדם אינו יצור חברתי עוד. האדם הוא בודד. אתם בודדים.
וגם אני.

  שנים רבות מחיינו אנו מקדישים לבניית אשליה. אשליה המיועדת
להשלות אותנו, יותר מלהשלות את המביטים עלינו מחוץ. אנו שוקעים
לתוך עולם הצללים שיצרנו אנו, עולם שבו אנו מתנתקים מן
המציאות, אם בשל הכאב שהיא מביאה עמה, ואם בשל רצוננו הטבעי
להרגיש טוב יותר. יהיו אשר יגידו כי טוב היות האדם שקוע
בחלומותיו מאשר מעורה במציאות הקודרת העומדת לפניו. איני מסכים
עם כך. עולם החלומות שהתעוררתי ממנו מעוות הוא. הוא גורם לנו
להאמין בחברה בה אנו חיים. הוא גורם לנו להתרחק עוד יותר אחד
מן השני, בלי להרגיש זאת כמעט.

  כאשר מתנפצת לה האשליה אנו עומדים תמהים, חסרי כיוון,
מבולבלים. אנו עוצרים, תרים אחר מקום מסתור שיגן עלינו בשעה
שאנו מנסים לבנות את עולמנו מחדש. אנו מחפשים כוך קטן, בו נוכל
להתחיל במלאכת הבניה המורכבת, מלאכה שאין אנו מצליחים להשלים.
בייאוש ובתסכול אנו מביטים לעבר עולם האשליות שיצרו האנשים
שלצדנו, מבחינים בסדקים ההולכים ומתרחבים עם כל אשליה חדשה
שנוצרת, ועל כל אשליה חדשה שמתנפצת לרסיסים.

  יבוא היום ובו נהר הטיפות יחדל לזרום. יבוא יום ובו כל
הטיפות הנעות במעגל הקסמים המתחולל לנגד עיניי ימצאו כל אחת
כוך משלה, ויחכו שם עד שיבנה העולם מחדש. אין הן יודעות כי הוא
לא יבנה. ההרס רב מדי מכדי לבנותו מחדש. הרסנו אותו במו ידינו
- בייאוש שלנו, בתסכול שלנו, בחוסר האמונה בעצמנו. שברנו אותו
לרסיסים ע"י הבריחה מן המציאות, ע"י השקיעה בעולם ההזוי
והסוריאליסטי בו אנו רואים עצמנו כמאושרים. איננו מאושרים.
איננו חיים עוד.

  נעלמו הדברים אשר איחדו אותנו. איננו מתפקדים עוד כחברה אלא
כבודדים. אין אנו חברה מיואשת, כדברי איש ציבור זה או אחר, אנו
פרטים מיואשים. מיואשים מהמדינה, מהחברה, ובעיקר מעצמנו. אנו
הולכים כשעינינו עצומות, מחמיצים אחד את השני משום שאנו שקועים
בייאושנו, אשר גבר עלינו. אם כך ישנו דבר המאחד אותנו. הייאוש.
האכזבה. התסכול. הכאב. כל אלו משותפים לנו, אך איננו חשים בכך.
כולנו נעים ללא מטרה, ללא רצון לנוע, ללא תקווה שמא נמצא אנשים
עם אותן הבעיות, עם אותו ייאוש.

  חסר תקווה אני שוקע בשנית בתוך אשליה נוספת. טוב לי בעולם
ההזוי הזה. טוב לי להגיע למקום זה, בו ביכולתי לחייך, לחלום,
לקוות. התקווה היא הכוח המניע אותנו כבני אנוש. איני יכול
לעשות דבר אם היא קיימת רק בעולם האשליות. אין ביכולתי להביאה
לעולם המציאות. אולי אין ברצוני - פוחד אני שמא אאבד אותה לעד.
תקוותי שלי, אל תיעלמי. מוכן אני לשקוע בעולם החלומות, מוכן
אני להקריב עצמי על מזבח הרגשות ולאבד את החוט המקשר ביני לבין
המציאות האכזרית, רק אל תיעלמי מחיי. אני זקוק לך. כדי להמשיך.
כדי להמשיך לשבת בכוך הקטן שלי, למנוע את נפילתי.

  ימים חולפים. שבועות, חודשים. הטיפות ממשיכות לשבת במקומות
המסתור שמצאו, שוקעות כל אחת בעולם אשליות חדש. הטיפה שלי
מרימה את ראשה כלפי מעלה. תקרת הכוך מתפוררת. מקום המסתור שלה
יהפוך בעוד מספר רגעים לתל של עפר, מאיים למחוץ אותה. היא
נאלצת לצנוח, חוזרת בעל כורחה למסע הקשה שסופו אינו ידוע. אני
נאלץ להמשיך כי מכריחים אותי. איני רוצה. איני מוכן לכך. כולנו
ממשיכים לנוע כי אומרים לנו לעשות כך, כי מקום המסתור שלנו
עומד לקרוס עלינו.

  האם תמיד היינו כחולמים? האם תמיד שקענו באשליות ארורות
אלו?. האשליה מטבעה נשברת. מהתנפצות להתנפצות הכאב הופך לגדול
יותר, למעיק. יותר מכל חושש אני מהשלב בו הכאב יהיה כבר קשה
מנשוא. כולנו יודעים כי השלב הזה יגיע - שלב ההכרעה. השלב בו
אנו ניפול חלל מכאב כה חזק, כאב העוצר בתוכו את כל יגוננו, את
כל ייאושנו. אנו נחתך לפתע ממסלולנו, נשקע לעד באשליה חדשה,
שלא יצרנו בעצמנו. זו תהיה אשליה שנוצרה מרסיסי חלומותינו
שנשברו כבר בעבר - יצירה עמומה וכואבת שתשקף אותנו - יצירה
שתשקף את המציאות ממנה אנו פוחדים כל כך.

  מקור הפחד אינו ידוע. החשש בלתי מוסבר הוא. הכאב נוראי. אני
רוצה לזעוק, אולי זעקתי תעצור את העולם מלהסתובב, אולי היא
תאפשר לנו לצאת מעולם ההזיות ולשנות את המציאות שאליה נצא. אך
איני רוצה בכך. אני מאוהב בפחד מהמציאות. הוא מהווה תירוץ
מושלם עבורי, עבורנו. הוא נותן לי לגיטימציה להתכרבל בשמיכת
חלומותיי, לגיטימציה לברוח, להימנע מראיית האמת.

  מעגל הקסמים יישבר לבסוף. הבעיה היא שלרוב הוא נשבר מאוחר
מדי. הוא נשבר כאשר אין דרך חזרה - כאשר הפער בין העולם האמיתי
לעולם החלומות גדול מדי. מהו העולם האמיתי? אתם וודאי תמהים.
איני יודע. לא ניסיתי להגיע אליו. הפחד ממנו משתק אותי, מונע
ממני לבדוק האם השמועה על אכזריותו נכונה היא. אך כמוני, אף
אחד אינו טורח לבדוק. כולם יושבים דומם בכוך המתפורר שלהם,
מנסים להיאחז בחוזקה באשליותיהם, מסרבים לצאת ולראות מהו הדבר
הזה שנקרא מציאות.

  אולי אין לי סיבה לחשוש. אולי העולם המציאותי טוב יותר
מעולם החלומות. יתכן וכאשר הטיפה תסיים את מסעה ותשכב על האדמה
הלחה והרטובה, היא תראה מסביבה עולם ססגוני, מלא חיים, מלא
שמחה. אולי. איני יודע. לא חונכתי לשמוח. חונכתי לפחוד מן
העולם. כולנו לומדים יום אחר יום במודע או שלא על זוועות
העולם, על המציאות האכזרית. כל עוד נישאר במקום המסתור שלנו
תהיה המציאות בדיוק כזו - אכזרית, כואבת, עגומה.

  כמה צבוע אני. מטיף מוסר לאנשים שסביבי, על ישיבתם במסתור
שלהם ועל שקיעתם בהזיותיהם, בזמן שאני עושה אותו דבר. אולי אני
מקרה אבוד. אולי הגעתי כבר לעולם האשליות האחרון, זה שלא נשבר
לעולם, העולם ממנו לא אוכל לצאת בעצמי. אולי רק אתם יכולים
להוציא אותי ממנו. אין ביכולתי לגרום לכם להשתכנע. אין ביכולתי
לגרום לכם לעזוב את מקום המבטחים. אין באפשרותי להבטיח כי
המציאות אינה כואבת. יודע אני רק דבר אחד - כואב לי. האם
המציאות תכאב יותר? איני יודע. שווה לנסות.

  מאוחר. מבעד לעננים האפורים רואים כי השמיים משחירים. הלילה
ישתלט בעוד דקות מספר על העולם. היא עדיין יושבת לה, טיפה קטנה
ומסכנה, על קצה הכוך שלה. פיסות עפר כבר מילאו כמעט לחלוטין את
מקום המסתור. היא מביטה שוב למעלה, רואה את התקרה הנדה ימינה
ושמאלה, יודעת כי אם לא תקפוץ עתה, אזי היא תקבר תחת ערמת העפר
לעד. היא מפנה את מבטה לעבר התחתית, מביטה בעיניה הדומעות לעבר
עולם המציאות הנפרש מתחתיה, ומתיישבת. "אני אמשיך לחלום", היא
ממלמלת, עוצמת את עיניה, ונעלמת תחת הכוך הקורס. הטיפה שלי
נעלמה לה. הטיפה שלי בחרה את דרכה. גם אני בחרתי את דרכי.
ברגעיי האחרונים מבין אני מהי המציאות - היא התוצר של הבחירות
שלנו. אני לא אגיע לשם. בחירתי שלי דומה היא להחלטותיהם של
אנשים רבים, של טיפות רבות. אני מחייך, שוקע בעולם החלומות
שלי, שוקע באשליה שיצרתי, וחדל לחשוב על המציאות. פשוט מפסיק.