קידוש ליל שבת בבית אבי,
ואני במסתור שותה, מגביע נוצץ כחוטא.
וניטשה זוחל אלי מתוך היין, מגחך,
אומר לי שתה ילדי,
האם לא שמעת כי כבר מת האלוהים?
שתה, גמע, אתה אל בעצמך.
ואני דוחק בו, חכה, אל תהא להוט כתליין
אולי הוא אל שתיין, שוכח ברואים
וסובל מיחסי ציבור גרועים.
או שמא הוא אל נזקק, שיגידו תהילתו,
להרגיש חזק.
וניטשה לועג, הו איש מוג, לב רך.
חשבתי שראיתי בך את הדיוניסוסאי,
אבל יש בך רק מהאלכוהול הזמני.
חזור לפיכחונך, והמשך לטפל בו מחמלה.
במניע הבלתי מונע.
ואני נותרתי עם כוס ריקה,
לאחר שהוא בצחוק אחוז דיבוק, נמוג.