הבוקר התעוררתי בפאזל. בעברית קוראים לזה תצרף. זה לא פשוט
לגלות שכל הגוף שלך עשוי חלקים-חלקים, מבולבל ומבולגן, ובמקום
יד או רגל תקוע לו, למשל, לבלב. בהתחלה די שמחתי, סופסוף יהיה
גם לי משהו לספר עליו לחבר'ה . כבר שבועות שאין בי את העוקץ
המפורסם שהופך אותי למה שאני. רק אי-שקט מפזז.
לכן לא הוטרדתי בכלל, אלא רק אחרי שהרגשתי באופן ברור וחד
שמשהו חסר לי, איזשהו חלק קטן, התחלתי לדאוג.
אז עבדתי לאט-לאט. בהתחלה הרכבתי את המסגרת, זה הכי פשוט.
בוחרים את החלקים הישרים, מתאימים את הזויות. אחר כך המשימה
מסתבכת, צריך למיין לפי צבעים, לפי גוונים. הייתי פאזל די
מסובך, פאזל לילדים גדולים.
עבדתי על העניין שעות רבות, בעבודה הודעתי שאני חולה. מה יש?
גם פאזל זה כמעט מחלה. רק שבמקום רופא צריך מומחה לפאזלים.
ורק לפני שעה או משהו גיליתי את האמת- חסר לי חלק. בדיוק פה,
באמצע הפאזל שלי, חסר לי החלק הכי חשוב בתמונה, חסר לי הלב.
ואז כבר הבנתי הכל, נזכרתי איפה שכחתי את הלב שלי, ארוז יפה
בנייר עטיפה במזוודה סגורה, בדרך לאמריקה.
אולי שם הוא ימצא פאזל אחר להוסיף לו את הלב שלי.
|