אהבתי אליך גדולה נורא,
רק שיש לי איתך די בעיה.
ואת בכלל לא שמה לב,
שאת גורמת לי לסבל וכאב.

לפעמים אני מרגיש כל-כך חסר אונים,
עד שאני מכריח את עצמי לחשוב,
שמחר נהיה יותר קרובים.

ואז אני מתעורר ומגלה,
שאני בעצם חי באשליה אחת גדולה.
ולך אין בכלל מושג עד כמה אני פגוע.

ולפעמים כשאני לבד,
ואני מאבד שליטה,
אני רק בוכה ובוכה,
דמעה אחר דמעה אחר דמעה.

אולי את לא יודעת,
אבל גם אני בן-אדם.
ובטח תתפלאי לגלות שיש לי רגשות,
ממש כמו לכולם.

הלב אומר דבר אחד,
ההגיון דבר אחר.
ואני מפחד,
כי אהבתי אלייך רק תתגבר.

אני יודע שיש לך רגשות כלפי,
כך לפחות כולם אומרים.
אז למה את לא מראה את זה?
למה את מתעלמת כאילו אנחנו בכלל לא מכירים?

אני כל הזמן שואל שאלות,
ומצפה לתשובות.
אבל עמוק בלב,
אני כבר לא בטוח שהן קיימות.