"למה את יושבת לבד?" שאלה אותי דינה הגננת במבט מתעניין למחצה,
ועניתי לה "סתם ...כי בא לי".
"אבל את כל הזמן מתנדנדת ,לכי שחקי עם הילדים האחרים קצת"
אבל לא עניתי לה ,הייתי עסוקה בלנדוד. והיא שלא ידעה מה לעשות
במצבים מביכים מזוג זה אמרה בקולה הרצוץ מחשבות "חבל" וניגשה
להתישב על הכיסא שלה שעמד בכניסה לגן.
ואני המשכתי להתנדנד על הנדנדה שלי ועצמתי את עיני ודמיינתי את
הרגליים שלי נוגעות בענני הכבשים שעטפו את השמיים.משוחררת
מהעולם הזה. ובמקום לשחק בארגז חול ולרוץ ,אני הייתי נודדת.
כשהייתי בכיתה א` כבר השלמתי עם העובדה שתקשורת היא דבר
נחוץ,אז למדתי להיות דיפלומטית אבל בתוכי עדיין הייתי נווד.
וכל פעם שהייתה לי את ההזדמנות הייתי עוצמת את העיניים שלי
ונודדת לענני הכבשים שלי וחוזרת שוב.עם הזמן שחלף הרגשתי שאני
שוקעת בדיפלומטיות התקשורתית המשעממת של להיות במרכז הענינים
והמסיבות והעומס הרגשי שלא רציתי בכלל וככל שהתרחקתי מהגן
ומהנדנדה, הרגשתי יותר ויותר מרודה, זה כמו שיקחו נווד ויזרקו
אותו לתוך ים של אנשים...זה רצח.
לפני כמה שעות נשברתי,צווחתי וברחתי החוצה. כמו אחוזת דיבוק
רצתי בין השכונות כשעל פני כבר נופלות טיפות זיעה. כשחציתי את
הרחוב השלישי ונכנסתי לפארק תפסתי נדנדה והתיישבתי ועם דמעות
בעיניים עצומות לרווחה התחלתי להתנדנד והרגשתי שאני עפה
ושהרגליים שלי נוגעות בענני הכבשים שכבר לא היו שם וידעתי שאני
לא משוחררת מהעולם הזה. הפסקתי להתנדנד ואז ניגש אלי ילד קטן
ושאל אותי
"למה את יושבת לבד?"
אז עניתי לו "כי חיפשתי משהו"...
"ומצאת??" שאל במבט מתעניין. הבטתי לעינו הכחולות ואז הרגשתי
את הרוח של הנדודים. עניתי לו "כן מצאתי"
והוא חייך כאילו מצא אלף דולר וביקש בהתרגשות
"אפשר להתנדנד??? סתם בא לי אפשר???"
חייכתי אליו ונתתי לו להתנדנד, גם ככה הגיע זמני לנדוד, אז
השארתי אותו על הנדנדה ההיא משוחרר מכל העולם הזה בדיוק כמו
שאני רציתי להיות...ולשניה וחצי אפילו הייתי. |