פתחתי את הדלת ושם היא הייתה, אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותה.
התגעגעתי, כמובן.
חיבקתי אותה והתיישבתי על המדרגות.
"רזית", אמרתי לה בשמחה.
היא בדיוק אחרי לידה, ארבעה. הגנבתי בהם מבט.
"דומים לך מאוד!" הם באמת היו דומים.
כל-כך קטנים ושתקנים, כמעט כמוה.
חיבקתי אותה שוב, חזק, וליטפתי את ראשה.
היא נורא שמחה לקבל כזו כמות של אהבה אחרי שכבר הרבה זמן לא
קיבלה.
רואים את זה עליה.
מתיישבת עליי ושותקת, אבל נראית מרוצה. השתיקות האלו שלה,
כאילו היא מדיינת את הדברים בראש.
ואני מבינה, כמעט הכל.
היא הייתה כל-כך שמחה עד שלא רצתה לקום. נשארת וממשיכה.
גם אני המשכתי כמובן.
היא נותנת לי המון השראה.
הרי רק לפני שלושה חודשים כתבתי עליה.
השתיקות הנמרצות האלו שלה, הלוואי והייתי ככה.
תמיד כשאני חושבת על זה, המחשבות לוקחות אותי למקומות אחרים.
אני מתחילה להאמין שפעם הייתי כזו, בגלגול הקודם או משהו.
מדי פעם מעסיקה אותי המחשבה שאנחנו כל-כך שונות אבל השפה שלנו
משותפת.
ככה זה עם כל אחד מהמין שלה. מתנהגים בדיוק כמונו.
רק שהם שותקים, או אולי מדברים פחות.
הם שורדים, יותר נכון יודעים איך.
אנחנו לא, עם כל הפינוק שלנו.
המוסר וההיגיון לא נותנים לנו.

כן, אני כמעט בטוחה.
פעם, הייתי חתולה...