אמא מלווה אותי אל הגן
עומד מאחורי שער הברזל
מנופף לשלום
לא מכיר אף אחד
מבטים ננעצים
סוג של פחד מתפשט
הדממה...

נגשת אליי ילדה
ענבל שמה
אני רוצה למשוך לה בצמה
אך יש לה שיער קצר
ואני מתבלבל שואל אותה
אם היא בן

היא מתרגזת וסוטרת לי
עכשיו אני בוכה, בוכה נורא
אמא אומרת שאני לא אדאג
שמחר ענבל ואני נלך יד ביד

אני וענבל שוב מתקוטטים בחצר
הגננת מפרידה
ושמים אותי בפינה האדומה

אני אוהב את ענבל...
ענבל, אני אוהבת אותך.

הכל בגללך כי את היא זו שאמרה
שאת כל מה שיש בנינו
מחזיקה המכה...
אז מה רע בקצת חיבה של ממש
אפילו תוך כדי שקיעה ממושכת בבוץ...