זה היה יום חם-קר שכזה. הם נפגשו על הספסל ההוא שלהם. הוא קיבל
אותה בחיבוק חזק, נשיקה רפה, ועוד חיבוק, חיבוק-חיזוק שכזה. הם
החזיקו ידיים, הוא שם ראשו על כתפה, דיברו על הא ועל דא. לפתע
נשימתו קשתה עליו. היא חשבה שזהו עוד איזה התקף. וכך הם ישבו
בשתיקה. היא חיכתה לו, הוא חיכה לה. הם חיכו.

הוא עשה את הצעד הראשון, "אני לא יכול יותר, קשה לי". היא
התיקה מבטה ממנו לעבר הכביש שממול. הוא המשיך לדבר, היא כבר
מזמן לא הקשיבה. משכה ידה מידו. "אני רוצה לברוח מכאן, לא רוצה
להיות לידו, רוצה לבד", חשבה לעצמה. "את כבר לבד", ענה לה קול
בראש. מתריס וזורה מלח על פצעים נסתרים. "אז, אז אני רוצה
הביתה". "אבל הבית רחוק, את באמת רוצה לנסוע עכשיו את כל הדרך
הזאת חזרה? ומה תאמרי להורייך כאשר יתמהו על השעה המוקדמת בה
חזרת? הא?"

היא נשארה יושבת על הספסל, קר לה והיא לבד. מסרבת להפצרותיו
שתקח מעילו. לא רוצה שום דבר ששייך לו. הוא בשלו, קם, מסיר
מעילו ומניח עליה. היא מגיעה לנקודת השבירה שלה. הדמעות עולות
מן הגרון לעיניים. היא מנסה לבכות, מתייפחת קמעה. אך לשווא,
הדמעות לא מגיעות.

היא מחליטה להתקדם שלב. מעבירה את מבטה מחצאיתה אל פניו. רואה
שגם לו לא קל, רואה שגם הוא אדום מבכי לא מוגשם. "אבל בכי על
מה?" שומעת את הרעד בקולו תוך שהוא מברר מתי הרכבת הבאה. הוא
לא מוכן לקבל את יד התמיכה שהיא שולחת לעברו. "זה לא מגיע לי",
הוא ממלמל וקם לעשות סיבוב.

קבוצת גברים מגיעה, מתיישבת בספסל שליד. לשניהם ברור שככה אי
אפשר להמשיך. הם מחליטים לעבור את הכביש אל הפארק ההוא שממול.
היא משאירה לבחירתו את העץ. הפלא ופלא, זהו העץ ההוא. הוא מביע
שמחה שהיא החליטה להישאר עוד קצת, הוא לא יודע את הסיבה
האמיתית, לה אין כוח או רצון לגלות.

הם מתחילים ב"שיחה", מקפידים על מרחק ברור ומוגדר. "ניתן ללמוד
הרבה על כעס של בחורה מהאופן בו היא שוברת ענפים", הוא מצהיר
לעברה. היא זורקת לו מבט, ספק חיוך, ספק זעם.

לאט לאט, דקה אחר דקה, היא נרגעת, שוכחת מכל העצב, הכעס
והבדידות. כאילו כלום לא קרה. פתאום אחותה מתקשרת, הכל עולה
חזרה, הכל. מתכנסת בתוך עצמה, שוב רוצה לבכות. הוא מתקרב, מחבק
אותה. כמה היא הייתה זקוקה לחיבוק. ייתכן שהיה לו מושג. ולפתע
נראה שהכל באמת לא קרה. לא הפרידה ולא כלום. אך אבוי לחולמים,
אבוי להוזים. זו הייתה רק אשליה. אשליה אשר ההתפכחות ממנה
צורמת כל כך.

הם כבר בתחנת הרכבת, מחכים לרכבת האחרונה שתיקח אותה הביתה.
"זהו?" היא שואלת, תולה בו מבט מלא תקווה. "אני לא יכול לומר
לך שכן, כאשר את מביטה בי".

היא עולה לרכבת. לאחר תחנה או שתיים, כאשר מולה יושבים שני
תיירים בריטים/אמריקאים, היא שולחת לו הודעה, "אז זהו?"...
"כן", הוא משיב. לבה המאוחה בקושי נטחן עתה עד אבק. הרכבת
ממשיכה לדהור, משאירה מאחור תקופה כל כך יפה, כל כך יפה.