אני מניח את הראש על השמשה הקרה,
נותן לו להידפק קלות במעין חוסר אכפתיות משווע,
אני צופה בשבילים רצים אל מול עיניי,
מצטלבים אחד בשני, עולים, יורדים, מתפתלים,
אני מרגיש איך העיניים נהיות כבדות,
אך לא מעייפות, מאכזבה, מחוסר רצון להמשיך הלאה,
אני שואל את עצמי מה אני עושה כאן בכלל?
למה אני כאן ולא בכל מקום אחר?
למה אני בכלל?

שיר עצוב מתנגן עכשיו ברדיו,
אני מוצא את עצמי שקוע בשיר הזה,
שקוע כל כך חזק שכמעט שכחתי להיות מאוכזב,
המלודיה המדכאת הזאת, מחלחלת בי כל כך חזק,
אני מרגיש מיותר, מבוזבז,
כמו מעין גיבור מלחמה שסבל שנים את כאבי הקרב,
וחוזר חזרה אל המולדת, רק בשביל לגלות שכולם
בזים לו, לו ולכל מה שהוא עשה, לכל מה שהוא מייצג.

לילה כל כך ארוך, והסוף שלו אינו נראה באופק בכלל,
חיים כל כך קצרים שקיצם ממשמש ובא,
התאמצתי כל כך הרבה לתת את כל מה שיש לי,
עכשיו כבר אין אבל את כל מה שהיה לי,
ולאף אחד כנראה כבר לא אכפת.

במקלחת, המים מטפטפים באיטיות מייגעת,
דמעה זגוגית מבצבצת לה בעיני,
מנסה לפלס בכוח את דרכה החוצה,
ואני, נאבק בה, מנסה להחזיקה בפנים,
אך ללא הועיל, היא כבר מתנפצת אל הרצפה,
מתיזה טיפות קטנטנות, מלוחות, לכל עבר,
יוצרת מכתש קטן, זמני, במים השוטפים את הרצפה,
ולאט לאט, המכתש נראה יותר ויותר,
הוא כבר אינו זמני, כי אם קבוע כמו שמש בצהרי היום,
עוד דמעה ועוד דמעה אינן עושות אותו עמוק יותר בעצמו,
אלא רק במודעות שלי.

אני יוצר מכתש שכזה בעצמי,
כבר לא רק במודעות, אלא במציאות,
כשאני מתרסק אל האדמה החשוכה והקרה,
כשבקומה השלישית השארתי חיים שלמים מאחורי,
חיים שאף אחד לא יזכור.