נועה מכוערת. היא יושבת מול הקיר ועסוקה בבהייה מאסיבית בו.
הרדיו משמיע דיווחי תנועה, לילך ברנע מדברת אליה בקול נוגה
ולנועה לא אכפת. דמעה מכוערת זולגת על לחיה של נועה. "כשאת
בוכה את לא יפה" מתחיל הרדיו לזמר. נועה קמה, מוציאה את הרדיו
מהחשמל וזורקת אותו מהחלון. המציאות היא לא דבר נחמד, במיוחד
לא כששרים לך אותה בפרצוף. ובכלל, בשביל מה היא צריכה רדיו?
ואכן, זוהי נועה. בכבודה ובעצמה, יושבת לה הבחורה הכי מכוערת
בעולם על כיסא מול הקיר ומזילה דמעות מכוערות. אוקיי, אז אולי
היא לא הבחורה הכי מכוערת בעולם. אבל היא אף פעם לא ראתה מישהי
יותר מכוערת, וגם אף אחד מהאנשים שראו אותה בחייהם לא ראה
מישהי כזו. אולי בסין יש מישהו יותר מכוערת. אולי בארצות
הברית. איפשהו יש מישהי כזו. אולי אפילו כמה. אולי נועה אפילו
לא בעשירייה הפותחת. יכול להיות שהיא אפילו לא באלפייה הפותחת,
כי יש המון אנשים בעולם והכל, והרי הישראליות אמורות להיות הכי
יפות. אז אולי בעצם מחוץ לגבולות הארץ מסתובבות להן המון נשים
מכוערות. אבל לנועה זה בעצם לא כל כך משנה. כי בכל אופן היא
נורא מכוערת. היא זו שכשהייתה קטנה הילדים האחרים היו צוחקים
עליה על כמה שהיא מכוערת, ועכשיו, כשגדלה, כבר לא היה להם נעים
אז הם אמרו את זה עליה מאחורי הגב. נועה הייתה הילדה היחידה
שלא קיבלה את הפתק של "תן לבת הכי יפה" כששיחקו "תן לבן תן
לבת" בכיתה ה'. נועה הייתה היחידה שלא היה לה אף פעם חבר. נועה
לא תזכה אף פעם לעמוד על במה מול כל העולם בביקיני מזערי
ולהכריז שהיא רוצה שלום עולמי. נועה אפילו לא תזכה להגיד את זה
מול כל אשדוד, או אפילו נס ציונה. וזה לא רק בגלל שנועה
מכוערת. זה גם בגלל שנועה לא תשקר על הבמה מול כל העולם או מול
כל אשדוד. נועה לא תגיד סתם ככה שהיא רוצה שלום עולמי. נועה
רוצה דברים אחרים. חבר, למשל. או כסף. או יופי. או חבר, נניח.
לא שתהיה לה בעייה אם יהיה שלום עולמי. זה אפילו יהיה נורא
נחמד. אבל זה לא הדבר שהיא הכי רוצה בעולם. אבל בעצם, אם נועה
כבר הייתה מגיעה למצב שבו היא עומדת חצי עירומה מול כל העולם,
זה אומר שאיכשהו היא לא הייתה מכוערת. לפחות לא מאוד מכוערת.
ואז אולי כבר היה לה חבר. ואולי גם כסף. ואז אולי באמת היא
הייתה רוצה שלום עולמי. אבל נועה לא תגיע למצב של מועמדות
להיות מיס אשדוד, גם בגלל שהיא לא גרה באשדוד, אבל בראש
ובראשונה בגלל שהיא כזו מכוערת. נועה לא תזכה לעולם לקידום
בעבודה בגלל שהיא יפה, או להטרדות מיניות מצד עובדים גברים. אם
נועה תזכה לקידום או למשכורת נאה, זה יהיה רק בגלל האיכות של
העבודה שלה ולא בגלל שהבוס ירצה להסתכל לה מקרוב יותר על החזה.
לא שיש בעייה עם החזה שלה, חס וחלילה, אבל מעליו פשוט נמצא
פרצוף כזה מכוער, שכבר קשה להעמיד פנים. וגם ככה נועה לא תזכה
למשרה נורמלית, כי נועה היא אישה, וככזו היא תמיד תרוויח פחות
מגברים, לא משנה כמה חכמה ויפה היא תהיה. ונועה לא טיפשה. אבל
נועה מכוערת. מאוד.
ועכשיו, לא רק שלנועה אין חבר או כסף או מועמדות לתואר מיס
אשדוד או יופי, עכשיו לנועה גם אין רדיו. ואת הרדיו הזה קנה לה
אחיה, שעוד מעט בא לבקר אותה. וכשהוא יבין שהיא זרקה את הרדיו
מהחלון, הוא יצעק עליה שהיא מטומטמת כמו שהוא תמיד עושה ותמיד
עשה, סתם בגלל שלא נעים לו להגיד לה בפנים כמה שהיא מכוערת
וכמה שהוא שמח שהגנים האלה דילגו עליו. ונועה תעמוד שם, רסיסי
רוק מפיו של אחיה הגדול מכסים את פניה והיא מייחלת לטוב. אבל
ממילא אף פעם אין חדשות טובות. שזה דווקא טוב, כי ממילא היא לא
יכולה לשמוע חדשות רעות עכשיו. כי הרדיו שלה מרוסק עכשיו שש
קומות מתחתיה על אספלט קשיח במקרה הרע, או על הראש של איזה ילד
קטן במקרה הטוב. היא מביטה מהחלון ורואה שהרדיו באמת מרוסק על
ראשו של ילד קטן. אפילו ילד קטן ומכוער. וואי, איזה קטע, היא
חושבת, ילד מכוער.