הוא ישב בחדרו. "הזמן עובר יותר מדי לאט..." חשב לעצמו.
טלפון. "בוא ניפגש".
"סבבה", הוא ענה בקול אדיש.
וכך הוא יצא אל הרחוב.
תמיד הוא היה שומע לחשושים.
"הם חברים?" "הם אפילו לא מחזיקים ידיים" "לא ראיתי אותו פעם
אחת נוגע בה" "כל כך קר ואדיש".
בעודו הולך הוא עצם את עיניו ודמיין את עצמו במקום טוב יותר.
10 דקות, הוא הגיע למקום המפגש.
הוא עצר מולה, היא חייכה ועמדה מולו כאילו היא מצפה למשהו.
נשיקה, אולי חיבוק. מי יודע.
הוא הסתכל עליה ואמר בקול קר כתמיד "שנלך?"
"בהחלט", היא אמרה, מנסה לשמור על חיוך על פניה.
הם הלכו זה לצד זה, אותו תהליך מחשבה עבר בראשה שוב כמו בכל
פעם אחרת.
האם לנסות להחזיק לו את היד.
אבל הוא הלך עם ידיו בכיסים, היא כל כך רצתה את האות הסמלי
ביותר לחיבה כלשהי.
הם הגיעו אליה הביתה, הבית היה ריק.
הם נכנסו דרך דלת הכניסה ופשוט המשיכו בקו ישר, כשמצד ימין
המטבח ומצד שמאל הסלון, דרך המסדרון אל תוך חדרה.
הוא התיישב, שקט, ופשוט הביט בה.
היא חשבה על נושא לשיחה, קשר כלשהו עם אדם זה שהיא כל כך אהבה.

פעמים כה רבות אמרו לה להיפטר ממנו, לזרוק אותו.
אבל הוא כל מה שיש לה בעולם.
בלעדיו היא באמת תהיה לבד, ואיזו חברה באמת טובה כדי לשמש לה
בתור האדם הקרוב ביותר.
היא הייתה חצי לבד בתוך מערכת יחסים קרה ואינסופית.
"קיבלתי 100 במבחן בהיסטוריה" לפתע היא אמרה.
מניפה בגאווה את המבחן מעל ראשה עם חיוך של סיפוק.
הוא חצי חייך ואמר "חרשנית".
"אני לא חרשנית! אני פשוט משקיעה בלימודים, דבר שגם אתה,
אדוני, צריך להתחיל לעשות".
"שיהיה", הוא אמר והפנה ממנה את מבט לכיוון הרצפה.
דלת כניסה נפתחת, דלת כניסה נסגרת.
אמא חזרה.
"בואי הנה!"
נשמע קול האמא קורא לבתה.
היא פתחה את דלת חדרה והלכה בקו ישר, עם פניה ברצפה, ועצרה כמה
מטרים אחרי שסיימה את המסדרון והסתובבה לכיוון אמא במטבח.
ושטף התלונות התחיל לזרום כמו נהר מתפרץ מסכר. "למה אני צריכה
לחזור הביתה והכלים לא שטופים? למה כל הבית בבלאגן..." וככה זה
נמשך כמספר דקות של צעקות.
ואז התחילו לבוא הקללות והעלבונות.
הוא נעמד בחדר ופסע לכיוון הדלת.
הוא הסתכל וראה אותה עומדת כמה מטרים אחרי סוף המסדרון, משלבת
ידיים עם הפנים ברצפה, הוא ידע שכל מה שהיא רוצה כרגע זה לחבק
את עצמה ולבכות.
הוא התקדם לכיוונה.
הוא יצא מהמסדרון, שתי הנשים התסכלו עליו.
"כדאי שאני אלך", הוא אמר בקול אדיש בעודו רואה את העצב בעיני
חברתו ואת הנצחון בעיני אמא.
"מה זה בעצם חברה?" הוא תמיד חשב לעצמו, אני תמיד בכל מקרה
לבד.
הוא הלך לכיוון הדלת... "ואת תמיד נותנת לכולם לדרוך עלייך,
תהיי קצת יותר בן אדם!"
הוא עצר.
הוא הסתכל לכיוון האמא עם זעם ושנאה בעיניו.
והתחיל לדבר, עדיין עם קול קר כקרח.
"את יודעת, עם כל הכבוד שאני רוחש לכל יצור נושם אין לך זכות
לדבר אליה ככה"
טון דיבורו עלה. "אולי בעיניך היא לא משהו מיוחד אבל
בעיניי..."
ואז נכנסה להבת רגש למילותיו. "היא האדם הנפלא ביותר שקיים על
הכוכב הזה, ואם את לא רואה את זה אז אני באמת משתתף בצערך. אני
אוהב אותה ואני לא אתן לך לרדת עליה ככה כל הזמן! היא לא צריכה
לשמוע את הזבל שלך, ובמיוחד לא בזמן שהוא שקרי."
הוא עצר, הוא הרגיש שהוא פלט יותר מדי .
הוא שם את ידו על הידית, ועם פניו לרצפה הוא אמר.
"את באה?"
"כן", היא ענתה ושניהם עזבו את הדירה, משאירים את האמא לעמוד
בהלם מוחלט במרכז המטבח.
הם יצאו לרחוב והיא החזיקה לו את היד. הם הלכו כמה בלוקים, הוא
סתכל עליה וראה שפניה מושפלים.
הוא עצר. "תרימי את הסנטר שלך, תראי לעולם כמה שאת יפה".
היא הרימה אותו ואז לתדהמתו הוא ראה שהיא בוכה.
"באמת התכוונת לכל מה שאמרת שם?"
"ואפילו להרבה יותר", הוא אמר, עם חיוך על פניו.
היא חיבקה אותו.
הוא יכל להרגיש את הלב שלה פועם כל כך חזק.
ואז הוא הרחיק אותה ממנו.
רק כדי לנשק אותה
נשיקה שרק אוהב יודע להעניק לאהובה.
ואז שניהם ידעו
שהם כבר לעולם לא יהיו יותר לבד...