אני לא על חבל פוסעת,
אלא על שביל חצץ,
שאבניו נכנסות לנעלים.
ועד שלא חולצים אותן לגמרי,
חוסר הנוחות לא נגמרת.

משהו אנושי בשדה כלניות,
אומר לי ללכת לחפש משמעויות.
לחפש אחר דוך החוכמה,
אחר שיבולת החריצות.
ובינתיים העצלנות מתערבבת בין שמש לירח.

וכשהים בולע עוד כדור כתום,
אני בולעת כדור שינה,
ומתחילה לחלום.

ועל הפער בין ציפיות למציאות -
החיים יעידו.
מישהו ידווח לצד קיברי,
ישבח על שהייתי ומה שלא אהיה.