ישבתי על הספסל. החמימות של השמש היתה נעימה. ציפורים צייצו.
היה שקט. ילד אחד ישב על הנדנדה ועשה פרצופים כועסים. היה לי
מושג קלוש על הסיבה לכעס שלו אבל חשבתי שזה לא מוצדק. אז
הכרחתי אותו לצאת לגן הציבורי. אי אפשר לשבת כל היום מול
הטלוויזיה או לשחק במחשב. שבת אחר הצהריים, שמש נעימה, בדיוק
הזמן לשאוף קצת אוויר ולטייל עם הכלב.
כל מיני מחשבות הסתובבו לי בראש. הצטערתי מעט שאין איתי את
הלפטופ שלי ואז הייתי יכולה לכתוב את מה שהסתובב לי בראש.
ידעתי שכשאחזור הביתה חצי ממה שחשבתי ייעלם. יהיו אמנם דברים
אחרים אבל זה לא אותו הדבר לכתוב את המחשבות בזמן אמת.
נזכרתי שהסוללה של הלפטופ גמורה ובעצם זה לא היה עוזר לו הייתי
לוקחת אותו איתי. הוא גם כבד, מיושן קצת. עדיף בפעם הבאה לקחת
סתם עפרון ודף. קרה לפעמים שעשיתי את זה, אבל דווקא אז לא
חשבתי על שום דבר מעניין.
כלב נבח פתאום, מזכיר לי שהוא קשור לספסל ונמאס לו. בעיה שלו.
אם הוא היה שומע בקולי ולא נובח בתוקפנות על כל מי שנכנס
לגינה, הייתי משחררת אותו.
השמש ליטפה אותי בקרניה החמימות ואני עצמתי את עיני, מניחה
למחשבות להתערבל בתוך ראשי ולקחת אותי למחוזות אחרים. מה היית
עושה עכשיו, אילו לא היה ילד על הנדנדה, וכלב לא היה קשור
לספסל.

"דנה, דנה, מה קורה לך? נרדמת על הספסל?"
פקחתי את עיני, יואב עמד מעלי. לא הבנתי מה הוא עושה שם. הבטתי
לכיוון הנדנדה. היא היתה ריקה. הגן כולו היה שומם.
"איפה הילד?" שאלתי תוך כדי כך שאני מתרוממת מהספסל.
"הוא בטח חזר הביתה, הוא מכיר את הדרך, בואי נחזור גם אנחנו",
ויואב הושיט לי את ידו. עדיין לא הבנתי מה יואב, מנהל היחידה
לפיתוח עסקי בחברה שבה אני עובדת, בחור שאני מאוד מאוד מחבבת,
עושה שם.
הכרנו עוד באוניברסיטה, אני כבר עמדתי להתחתן עם שגיא. למדנו
ביחד והיה בינינו מתח מסוים שבמצב אחר יכול היה להתפתח ליותר
מחברות, אבל לא הרשיתי לעצמי להתפתות. הוא פלירטט איתי ואני
הזמנתי אותו לחתונה. אבל אחרי הלימודים הידידות דעכה. אולי
שגיא הרגיש במתח בינינו. אולי אני פחדתי להעמיד את עצמי במבחן.
ניסיתי להכיר לו חברות שלי, אפילו את ענת, אבל זה לא הלך
ובסופו של דבר התרחקנו.
אחרי כמה שנים הוא התקבל לעבודה בחברה בה עבדתי וחזרנו להיות
חברים שאוכלים ביחד צהריים ומפטפטים בדרך לאוטו, אבל ידעתי
שיותר מזה לא יהיה בינינו. אני כבר הייתי גרושה עם ילד, והוא
רווק. למרות חיבתי הרבה אליו, היה לי ברור שזה לא ילך.
"מה אתה עושה פה?" התעלמתי מידו המושטת והתחלתי לצעוד לכיוון
הבית.
"ירדת לפני יותר משעה, התחלתי לדאוג. ראיתי שלא לקחת את האוטו
אז התחלתי לחפש אותך".
"מה... על מה..." לא הצלחתי להבין על מה הוא מדבר, אבל הדאגה
לניר הפריעה לי להתעמק בזה. בדיוק נכנסנו לשביל שמוביל לבניין
ופודל קטן ולבן מסוג כלשהו רץ לעברנו נובח בקולי קולות. "בובי,
חמודי, הנה אתה, דנה דאגה לך, לאן ברחת?" יואב דיבר בחיבה לכלב
הקטן שלא הפסיק לקפוץ סביבו ולכשכש בזנב. המשכנו להתקדם
ונכנסנו למעלית. לפני שהספקתי לחץ יואב על קומה חמש, ואז נצמד
אלי כאילו יש לו את כל הזכות שבעולם לעשות את זה ולחש לי
באוזן: "אני שונא לריב, אבל להשלים זה הדבר הכי אהוב עלי".
ידיו ליטפו אותי בבעלות והוא נשק לצווארי. הייתי מסוחררת
מהתחושות שעברו בי, אבל דאגתי לניר. "רגע, רגע", ניסיתי להתנתק
ממנו, "איפה הילד שלי?"
"מה, הוא לא נכנס למעלית? הנה הוא מותק, עומד פה ומכשכש בזנב
כמו ילד טוב, היי בובי".
"בובי?"
"גם אני חשבתי בהתחלה שזה מוזר שאת קוראת לו ככה אבל התרגלתי".
המעלית עצרה בינתיים והוא אחז בידי מושך אותי החוצה. "זה קומה
חמש", אמרתי.
"כן, אני יודע", עמדנו מול הדלת שהיתה לפי מיטב זכרוני של
משפחת כץ. אבל על הדלת היה כתוב בפשטות "דנה ויואב דביר",
ויואב פתח את הדלת בבטחון של דייר.
המבוא נראה לי מוכר, אבל לא זהה למה שזכרתי. הבטחון של יואב,
ובעיקר השלט על הדלת בלבלו אותי. נכנסתי פנימה אחרי יואב, והוא
הסתובב אלי, מושך אותי אליו: "את עוד כועסת עלי, מותק?"
"כועסת?"
"אם את לא רוצה לאמץ, זה בסדר. אבל אני רוצה שנעשה הפסקה עם כל
הטיפולים האלה. אני לא יכול עם זה. אני גם רוצה ילדים, אבל כל
ההורמונים והסקס לפי הוראות הרופא, הורסים לי הכל..."
"יל... ילדים?"
יואב התחיל שוב לנשק לי את הצוואר ולפתוח לי את הכפתורים של
החולצה.
"רגע, יואב, חכה רגע..."
דחפתי אותו. על השולחן היה תיק נשי, לא מוכר לי אבל בהחלט
הסגנון שלי. ניגשתי לתיק וחיטטתי בתוכו. מצאתי את מה שחיפשתי.
פתחתי את התעודה הכחולה.
לא ידעתי איך לקבל את מה שראיתי. דנה דביר, מצב משפחתי: נשואה.
שם בן הזוג: יואב. הספח עם שמות הילדים היה ריק.
"אני לא מבינה מה קורה פה", מלמלתי בשקט.
"דנה, מה קורה? אני לא מבין אותך".
הרגשתי במצוקה של יואב, בחוסר ההבנה שלו, אבל היה עוד דבר
שהייתי חייבת לברר. "אני תכף חוזרת", אמרתי והלכתי בזריזות
לדלת לפני שהוא הספיק לעצור בעדי. עליתי לקומה שמונה. לדירה בה
ניר ואני חיינו בשש השנים האחרונות מאז התגרשתי משגיא.
השלט על הדלת המם אותי לא פחות: "ענת ויוסי סימנטוב".
ענת היתה החברה הכי טובה שלי באוניברסיטה, ויוסי, זכרתי אותו
די במעורפל, אבל אחרי שגמרנו ללמוד היחסים בינינו הצטננו.
לחתונה שלה לא הוזמנתי ושמעתי שהיא ובעלה נסעו לארצות הברית
לאיזה פוסט-דוקטורט של מישהו מהם.
עמדתי מול הדלת חסרת נשימה. התלבטתי מה לעשות. הדלת נפתחה
פתאום. ענת, יפה מתמיד, חייכה אלי, ידה האחת מלטפת את בטנה
העגולה והגדולה: "יואב אמר שאולי תעלי לפה. מה קרה דנוש? בואי
תיכנסי".
זה בהחלט לא היה הבית שלי. צעצועים היו מפוזרים על השטיח וענת
אמרה, "יוסי ישן. הוא ניסה להרדים את עופרי, ונרדם בעצמו, אבל
בואי, אני אכין לנו קפה ותספרי לי מה קרה".
החיוך שלה, הבטחון שלה, הזכירו לי כמה התגעגעתי אליה אחרי
שהקשר בינינו דעך. מה יכולתי להגיד? שאני משתגעת? שירדתי לגינה
עם ניר ועם קייסי, הכלב המעורב שלנו. שהייתי גרושה, אם
חד-הורית עד לפני כחצי שעה, ופתאום אני נשואה ליואב, אין לי
ילדים אלא פודל קטן ומעצבן שקוראים לו בובי וברור לחלוטין שהוא
לא סובל אותי? שכשיואב נגע בי, נשארתי חסרת נשימה וחשמל זרם לי
בכל הגוף? אבל ניר, אני זקוקה לניר, הילד היפה והמתוק שלי.
"אני יכולה להתקשר?" פתאום חשבתי שכדאי שאדבר עם אמא שלי.
התקשרתי, מקווה שיש דברים שנשארו ללא שינוי. המזכירה
האלקטרונית ענתה, ואני סיננתי קללה אבל לפחות ידעתי שהיא שם.
פתאום שמעתי: "הלו".
"אמא", אמרתי באנחת רווחה, "תכבי את המזכירה".
"שניה, הייתי בחוץ ולא הספקתי לענות. מה קרה דנה'לה, את לא
נשמעת טוב".
"לא, אמא, סתם התגעגעתי. רציתי לשמוע את הקול שלך".
"רבת עם יואב?"
המשפט הזה הוכיח לי שאני אבודה. אין ניר, אין קייסי, יש יואב
ואין ילדים.
"לא, לא, מה פתאום? אני אדבר איתך מחר, ביי". הנחתי את האפרכסת
ונשארתי לעמוד, מרגישה חסרת אונים לחלוטין.
"בואי מותק, הקפה מוכן", ענת התיישבה וטפחה על הספה מסמנת לי
להתיישב לצידה. התיישבתי. לא ממש ידעתי מה להגיד. כל הראיות
היו נגדי. אולי היא לא תנקוט באמצעים קיצוניים כמו להזמין
חבורת בריונים במדים לבנים וכתונת כפיה, אבל למה שהיא תאמין
לי? הבטתי בעצמי, מנסה למצוא סימן שאני דנה בלום, אמא של ניר,
גרושתו של שגיא בלום ולא דנה דביר. ענת חיבקה אותי ואני התחלתי
לבכות. מלמלתי מתוך הדמעות, "אני לא מבינה למה זה קורה לי",
וענת מתוך בטחון שהיא יודעת במה מדובר אמרה, "יהיה בסדר מותק,
גם אם לא תצליחו הפעם אפשר לאמץ".
"אבל הייתי בהריון, והילד שלי..." ניסיתי להפסיק לבכות וזה חנק
אותי.
"די מותק. מה שהיה היה. את לא צריכה להרגיש אשמה. היית צעירה
והפלה היתה הדרך הכי נכונה. ושגיא ואת, זה היה מועד לכישלון,
ויואב הוא..."
"יואב! אני צריכה לרדת למטה", מה שהיא אמרה זעזע אותי עוד
יותר. הייתי עם שגיא, הייתי בהריון והפלתי.
ירדתי לקומה חמש. עמדתי מול הדלת מתלבטת. לצלצל? לנסות לפתוח?

הדלת נפתחה ויואב אמר, "הנה את, בואי", והוא פרש את זרועותיו
לעברי. זכרתי את התחושה המדהימה מקודם וגלשתי לתוך חיבוק מנחם
ואוהב.
"מה קרה, מותק?"
"כלום, רק תחבק אותי", נצמדתי אליו בחוזקה. ניסיתי לשאוב ממנו
כוח, והוא כמו חש במתחולל בי, חיבק אותי וגרר אותי באיטיות
לכיוון חדר השינה תוך שהוא מנשק אותי ומלטף אותי בכפות ידיו
החמות.
לא התנגדתי הפעם. אולי הייתי חולת נפש, אבל ידעתי שאני רוצה את
יואב בכל נימי נפשי וגופי.

שכבנו במיטה חבוקים ואני נצמדתי אליו כפי שדמיינתי פעמים רבות
בתקופה האחרונה. הוא נשק לצווארי, וכף ידו מעכה קלות את אחד
משדיי. "התגעגעתי לזה".
הבטתי בו מנסה לפענח את כוונתו.
"התגעגעתי לסקס בלי הוראות ובלי למדוד חום ורק ככה סתם כי אני
אוהב אותך".
טמנתי את ראשי בכתפו. כמו שהגעתי לכאן - אני יכולה גם לחזור.
לא רציתי להגיד סתם דברים.
הוא התרומם, "בואי נלך לסרט, ככה סתם, ספונטני, להצגה
ראשונה".
הנהנתי ונכנסתי להתקלח. יואב נכנס אחרי, "בואי מותק, אני אקרצף
לך את הגב".
"אם אני נשארת כאן איתך אז אין סיכוי שאנחנו הולכים לסרט",
צחקתי. שטפתי את עצמי ויצאתי.
חיטטתי קצת בארון ושמחתי לגלות שהטעם שלנו דומה, גם אם לא זהה
לחלוטין. היתה לה תעוזה קצת יותר גדולה משלי. היו כמה פריטים
בארון שלה שהייתי קונה אותם אלמלא היה לי ילד (הכתמים), או אם
לא הייתי גרושה (המחיר).
החלטתי ללבוש ג'ינס וחולצת שיפון לבנה. פשוט, אבל בהחלט
מרשים.
יואב יצא מהמקלחת, והמראה שלו עם התלתלים הרטובים שטיפות מים
נצצו בהם גרם לנשימתי להיעצר. חשבתי על כל הפעמים שהוא היה
מגיע לעבודה בבוקר והשיער שלו עדיין היה רטוב. לבי היה מחסיר
פעימה כשראיתי אותו.
"מה המבט הזה?"
"סתם, אתה חתיך ואני אוהבת אותך".
"אהה, תפסתי אותך, זה רק בגלל הגוף שלי. ואני חשבתי שמה שיש
בינינו יותר עמוק", החיוך שעמד לו בזווית הפה ריכך את המשפט,
אבל תהיתי. ניגשתי ונשקתי על שפתיו. "האמת שבא לי לנצל את גופך
שוב וכיוון שאתה עדיין לא לבוש זה יהיה ממש פשוט", הורדתי את
המגבת שעטפה את חלציו וחייכתי. "נראה שעוד מישהו פה מסכים
איתי".
"סרט או סקס? בוא נחשוב רגע", אמר יואב בחיוך.
"נראה לי שבין שניכם כבר היתה הצבעה ואני זכיתי", אמרתי תוך
כדי כך שאני פושטת את הג'ינס.
יואב דחף אותי למיטה וטמן את ראשו בין ירכיי.

כשהתעוררתי בבוקר חשבתי לרגע שאולי חלמתי את הכל אבל מבט אחד
לימיני הבהיר לי שטעיתי. יואב שכב שם, נושם קלות בפה מעט פתוח.
הבטתי בו, שוקלת את מעשי. עבודה למשל. איפה בדיוק אני עובדת?
ראיתי שיואב עושה תנועות של התעוררות ועצמתי את עיני.
"קומי מותק, שלא תאחרי לעבודה".
"אני לא מרגישה כל כך טוב", אמרתי בקול מתפנק, "אכפת לך להתקשר
ולהגיד שאני לא באה?"
"את בטוחה? אולי אני אכין לך קפה ואז תחליטי".
"תכין לי אבל אני לא חושבת שזה יעזור".
כשיואב חזר עם הקפה, אמרתי, "אולי תתקשר עכשיו? ככה אני אוכל
לחזור לישון, לא בא לי פשוט לדבר עם אף אחד".
"אין בעיה מותק, אני אטפל בזה". שמעתי אותו מדבר בטלפון בחדר
המגורים. "היא לא מרגישה טוב. לא יודע. נראה מחר".
הוא חזר אלי, "דיברתי עם יפה, היא מסרה בריאות ושתנוחי".
יפה, השם צלצל לי מוכר. לא הצלחתי להיזכר. יואב נישק אותי.
"ביי, מותק, אני אחזור בערב, תתקשרי אם תצטרכי משהו".
יואב יצא ואני מיהרתי לעשות חיוג חוזר בטלפון. "ויינשטוק ושות'
עורכי דין שלום".
ניתקתי. המשרד הראשון בו עבדתי אחרי הלימודים. שם התמחיתי. יפה
היתה המזכירה של השותף הבכיר. זה אומר שאני עובדת שם כבר מעל
עשר שנים. אולי אני אפילו שותפה. כשעזבתי שם לטובת תפקיד של
יועצת משפטית שמתמחה במיסוי מסחרי הוא די כעס עלי. תכנן לי
עתיד מזהיר בפירמה. אבל אני לא רציתי לחכות. עליתי על המסלול
המהיר של ההיי-טק וגם הצלחתי לא רע.
החלטתי להתקשר לשגיא. שגיא בלום הלשעבר. גם עכשיו, לפי מה שענת
אמרה, זה מה שהוא היה. ניגשתי לשולחן האוכל, שם היה מונח התיק.
אם היא דומה לי אז יש כאן פנקס טלפונים. היה פנקס טלפונים וגם
טלפון סלולרי כבוי. הדלקתי אותו והתחלתי לעבור על השמות.
מצאתי. שמעתי את צליל החיוג ואז שגיא ענה בקול מופתע למדי,
"דנה? חשבתי שאני לא אשמע ממך אחרי שיחת הטלפון האחרונה".
"אה, תראה... " לא ממש ידעתי מה לומר. כגרושים היינו קורקטיים
למדי. לא רבים אבל גם לא חברים. הוא בא בזמן לקחת את ניר וגם
החזיר אותו בזמן. שילם במועד, ולמעט אי אילו חיכוכים בנושא
משחקי מחשב ראויים או לא, הכל היה על מי מנוחות.
"תראי דנה, אני מבין שיואב לא אהב את זה ששלחתי לך פרחים ליום
ההולדת, ובכלל את העובדה שחזרנו להיות בקשר".
"אנחנו יכולים להיפגש לקפה?"
"בטח, למה לא?"

לפחות היו מקומות מוכרים. כשנכנסתי ראיתי אותו יושב ומחכה לי.
הוא קם לקראתי ואני הושטתי לו את ידי. המלצר הגיע ואני ביקשתי
קפה הפוך.
"מה קורה, דנה? הכל בסדר?"
"תסביר לי מה קרה לנו. למה זה קרה?"
"הוי דנה, למה את צריכה לדוש בכל זה שוב. הצטערתי והתנצלתי אין
ספור פעמים. אבל את לא הסכמת לסלוח לי וכל אחד מאיתנו הלך
לדרכו. אחרי המריבה ההיא שאמרתי שאני לא רוצה להתחתן ושזה לא
הזמן לילדים את הלכת ועשית את ההפלה ועזבת את הבית ולא הסכמת
לדבר איתי. נכון שבסופו של דבר סלחת לי אבל זה היה אחרי שפגשת
את יואב".
הוא שתק לרגע. "התחתנתי, לפני כמה חודשים, אני חושב שסיפרתי לך
עליה, נועה. ו... אנחנו בהריון".
צרחתי בתוך ראשי, "ניר, מה עם ניר, הילד שלנו", אבל הייתי
חנוקה ולא יכולתי לדבר.
"תגידי משהו", הוא הביט בי בתחינה כמעט. ידעתי שבמידה מסוימת
הוא עדיין רוצה אותי, אבל אם נפרדנו כבר פעמיים ככה זה צריך
להיות.
"מ... מזל טוב", הצלחתי בקושי להגיד, "אני חייבת ללכת, ביי".
קמתי ויצאתי בלי להביט לאחור.
חזרתי הביתה. התחלתי לעבור על כל מה שיש לי בתיק. חיטטתי
במגירות, חיפשתי כל מיני מסמכים שיעזרו לי לגלות מי אני.
נכנסתי לחדר הנוסף, החדר של ניר, ומצאתי חדר עבודה ולפטופ.
הדלקתי אותו והתחלתי לשוטט בין הקבצים.
בסיכומו של יום ידעתי שאני אכן שותפה באותו משרד עורכי דין.
שאני מתעסקת בעיקר בנדל"ן. שיואב עובד כמנהל היחידה לפיתוח
עסקי בחברת היי-טק. שאנחנו נשואים כבר חמש שנים ואין לנו
ילדים. כל מחשבותי סבבו סביב ניר. הגעגועים אליו היו קשים
מנשוא.
נכנסתי למיטה וחיבקתי את הכרית. למרות שיואב היה מדהים, בדיוק
כמו שחשבתי שזה יהיה איתו, ידעתי שאם הייתי נאלצת לבחור
ביניהם, הרי שניר הוא בחירתי הראשונה והיחידה. הבן שלי, שנשאתי
אותו, שהנקתי אותו, שהחזקתי אותו על ידיי לילות שלמים כשצמחו
לו השיניים. שראיתי אותו לומד ללכת ולרוץ ולרכב על אופניים.
דמעות זלגו על לחיי ואני נרדמתי, שואלת את עצמי, מה הייתי עושה
אילו...

התעוררתי לקול צלצול הפעמון בדלת. הבית היה חשוך ואני הייתי
עדיין הלומת שינה. "רגע, רגע", צעקתי, מנסה להבין איפה אני.
הגעתי לדלת והצצתי בעינית. אמא שלי. פתחתי את הדלת והיא התחילה
להתלונן, "למה נעלת את הדלת מבפנים, ידעת שאנחנו צריכים
להגיע".
"אמא, אמא, תראי מה סבתא קנתה לי", לא האמנתי שאני שומעת את
הקול המתוק שהתגעגעתי אליו כל כך. הוא הושיט לעברי קופסה של
משחק מחשב, "הכי חדש, לאף אחד מהחברים שלי אין".
אימצתי אותו אל חיקי והוא התרצה לי בהתחלה, אבל אז ניסה להרחיק
אותי ואמר, "די, את מוחצת אותי, אני הולך לבדוק את המשחק".
"את מגזימה עם הפינוק שלך, אמא, בואי אני אכין לך קפה".
"לא, אבא שלך לבד בבית, אני לא אשאר. הוא ילד טוב. נהנית
אתמול?"
"נהניתי?"
"יצאת לסרט, עם חבר, אמרת לי".
"אה, כן, נהניתי. בסוף לא הלכנו לסרט, סתם שתינו קפה", לא
רציתי שתתחיל לשאול אותי פרטים על הסרט שלא ידעתי שהייתי בו.
היא הלכה ואני נכנסתי לחדר של ניר. "איך היה אצל סבתא?"
"בסדר", ענה בלי להרים את ראשו.
"היא הביאה אותך בזמן לבית ספר היום?"
"היה חופש היום, שכחת? בגלל זה הייתי אצלה, כי היית צריכה ללכת
לעבודה, מבולבלת אחת".
"אה, כן. תסדר את התיק ותלך להתקלח ואני אכין ארוחת ערב".
"תכף, טוב? אני רק אשחק קצת, מבטיח".
הסכמתי. הלכתי להכין ארוחת ערב. לשנינו. כמו בכל ערב כשהוא
איתי. חביתה, סלט, טוסטים. "בוא לאכול".
ישבנו זה מול זה והבטתי בו, לא שבעה ממראהו. רציתי לחבק אותו
שוב אבל התאפקתי.
הוא נכנס להתקלח והטלפון צלצל. "הי דנה", זיהיתי את הקול ולבי
התחיל לפעום במהירות. "רציתי רק להגיד לך שהיה ערב נפלא אתמול.
אני שמח שהתקשרת אלי".
"ככ...ן יואב", גמגמתי.
"זה לא נוח עכשיו?"
"לא, זה בסדר. ניר במקלחת ואני בדיוק מפנה את הכלים של ארוחת
הערב".
"אולי נצא מחר בערב, נאכל משהו, נדבר?"
"כן, מחר ניר אצל אבא שלו, אז בסדר".
"אני אאסוף אותך בשמונה וחצי?"
"בסדר".
"אז ביי, אנחנו בטח נתראה מחר בעבודה".
המשכתי להחזיק את האפרכסת עוד שניות אחדות אחרי ששמעתי את צליל
הניתוק.
מה היית עושה אילו...