בס"ד    שישי  03.06.05

פגשתי אותו.
את גבר חלומותיי...

בקיבוץ ביקרתי.  
אל מולי הוא מתקרב.  
ידעתי, זה הוא.
גבר מוצק, רחב כתפיים, לא רזה.
כך בדיוק הוא צריך להיראות.  
נעים הליכות, סבר פנים יפות.
חמימותו הולכת לפניו.
מכה בי.
מסתכלים זה על זה.
בתנועת גוף חדשה לי לגמרי, מסמנת לו:
"אתה מוצא חן בעיניי".

הו, איזו הקלה, פוגשת בו שנית.
הוא בחצר ביתו, בקיבוץ. יושב ליד השולחן.
מצטרפת אליו.
אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.
כן, שנינו
רוצים.

חיבוקו אופפני עוד לפני יישומו.
ידו חובקת כתפיי,
חום נעים ושייכות מחלחלים בי.
יושבים בחצר הבית.
משהו מתקרב.
מתרחקים זה מזה.
מפסיקים התעלסות נעימה.
בעודי מתרחקת שומעת הערת האורח
"אתה צריך ילד משלך".

ובדמיוני רואה אני את החסך שבחייו.  

בזמן שהות האורח אצל הגבר שלי, מוצאת אני את עצמי באולם רחב
ידיים. אולם תצוגה. על הקירות תלויים בדים הודיים. גם על ווים
תלויים להם הבדים. בעלי תמונות של ים, שקיעה ונוף. תוהה בלבי
אם לרכוש אחד או שניים לביתי. היכן אתלה אותם. אולי פה או שם.

ובינתיים חוזרת אני אל אהובי.

האורח הלך.

מדברים. וכבר משוחחים גם על אמצעי מניעה...
השיחה נקטעת משום מה.
אי-שם במעמקי הכרתי אני מודעת לכך שעברתי בעצם את הגיל...
עדיין לא מזכירה זאת.
מחכה לראות לאן יתפתחו דברים.
והרי היום האפשרויות רבות.
חמימות נעימה וציפייה לבאות פושטים בי.

שנינו יודעים בביטחון,
מצאנו זה את זו.

שואלת את עצמי לאן נעלמו ספקותיי? היכן היסוסיי משכבר?
מבינה.
אין עוררין.
מצאתי.

אבא מופיע מחדר נוסף שלא ראיתיו קודם.
הגבר, לשונו משתרבבת לו פתאום מפיו, ללא שליטה.
לבי מתכווץ. מתכווץ הרבה.
שוב בחירה שגויה?

מה אבא יגיד?

(אז מה אבא, באת להפריע? לחסום? למה כשהגעת,
אהובי, נפגע בו מום פתאום?)

עד אותו רגע הכל היה פשוט נפלא.

התעוררתי לרגע, המשכתי לישון.
בחלומי חזרתי אליו, אל גבר חלומותי...

התעוררתי...

והנה כבר חמש אחה"צ של יום שישי.
ואני יושבת לי, כותבת...
רק החלום נשאר לי למזכרת...