בס"ד    21.05.2005
זה לא שאת לא בסדר.
זה לא שאת לא נתת מה שהיית צריכה.
זה לא שעשית משהו רע.
זה פשוט הם שלא רואים. הם שצריכים להתבייש.
מה פתאום את פחות מהם?
נכון, הם לא אלוהים. הם בני אדם.

לפנייך צריך להוריד את הכובע.
את לא יושבת בבתי קפה, כמו האחרות.
את הולכת מחפשת, רוצה לעבוד.
אני לא אומרת לך סתם מחמאות.
תשמעי מה שאני אומרת.
אני מדברת איתך כמו עם הבת שלי.
זהו, עברת עוד שלב. תראי שיהיה טוב.

הבת שלך היא המשפחה שלך. את תחיי את חייך איתה.

כן, אחותך רוצה להיות מרכז העניינים. נכון.
אחיך לא רוצה להיות איתך לבד, כי הוא פוחד
שתדברי איתו על רגשות. אז כן, תזמיני אותו לארוחת צהריים
אבל רק עם ההורים שלך. אם אחותך תבוא, הכל יתפספס.
ככה לאט, תבני את הקשר.

את השתנית, זו לא אותה אחת שהכרנו לפני שנים.
את פתוחה, את מקשיבה, את מדברת לעניין, מעניין לשוחח איתך.
מי שלא רואה את זה, הוא העיוור.

מקום העבודה מחכה לך. תראי מה שאני אומרת לך.
משהו מסדר את העניינים שם למעלה. אף אחד לא יוכל לקחת לך את
המקום.
צריך פשוט סבלנות. אמרתי לך. אני יודעת. גם אצלי זה היה כך.
הייתי צריכה להתקבל למקום מסוים. בסוף, הביאו מישהי המקורבת
למנהל.
כן, זה ביאס מאד. אבל מה יכולתי לעשות? בסוף פתאום, במקרה,
התקבלתי כמזכירה בבית הספר.
וזה בדיוק מה שחיפשתי. חצי משרה קרוב לבית. קניתי מכונית קטנה.
ובכיף...

כל כך שמחה לשמוע שמצאת עבודה... אז את עובדת? יופי. את רואה
הכל מסתדר.

אני מכירה אותך מאז שהיית ילדה. יש לי רגש אלייך.
אני מאחלת לך שתמצאי מה שאת רוצה. ושתתחילי ברגל ימין.
נו, אין עוד חדש? לא הלך גם שם? טוב, כבר תמצאי משהו.
כן,אני יודעת שקשה.
מצאת? יופי, טוב אז חצי משרה, אבל אחר כך יהיה משרה שלמה.
יופי. ברוך השם...

באין משפחה לעודד, העידודים ממקומות שונים יבואו.
פתאום את מקיפה עצמך רק באנשים עם אנרגיות טובות.
ובבואתך בהם משתקפת.
פתאום את רואה לכמה אנשים אכפת ממך.
מרגישים את יושרך, ורואים שאיפתך לחיות ביושר ובכבוד.
ומעודדים.