[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלה בר
/
איש הנחש

א

ל'איש הנחש', כפי שכינתה אותו במוחה, היו עיניים חיוורות
וחודרות, והיא הניחה שדמו מעורב. כשהסבירה לו את צרכיה בעזרת
התורגמן הביט בה בשתיקה, ואז ידעה שהוא מתכוון להרוג אותה.
משום מה, לא חשה כל פחד.

בסקרנות עזה הביטה בו, לא יכלה להסיר את עיניה מדמותו. גופו
היה מכוסה כולו, משער ראשו ועד כפות רגליו, בציורי קעקע,
תבניות בגוני חום ולבן אותן הכירה כתבניות קשקשי נחש הצפע - לא
פלא שמלכתחילה חשבה עליו כ'איש הנחש'. גפיו היו ארוכות
וגמישות, וכשדיבר, הניף אותן בתנועות חלקות ומתפתלות, שהזכירו
לה נחש המחליק בעשב. כל רגע ציפתה שיזנק לעומתה, זינוק פתאומי
וקטלני.

"הוא אומר," לחש קולו הרך של התורגמן באוזנה, "שהדרך שבה את
רוצה ללכת איננה טובה - הוא מדבר על כל מיני חיות, שרצים,
רוחות רפאים - אני לא בטוח למה הוא מתכוון, בדיוק..." אבל היא
ידעה. היתה בקיאה בכמה ניבים שבטיים, אבל נזקקה לתורגמן כמדריך
כללי; האיש הזה, אף על פי שהיה בלשן טוב למדי, לא התמצא מספיק
בתרבויות המקומיות, מאחר שגדל בעיר ואת לימודיו עשה
באוניברסיטה ולא בשדה.

עכשיו הבינה ש'איש הנחש' מעוניין להחזיק בה, והיא היתה בטוחה
שאם תישאר - יהרוג אותה, במוקדם או במאוחר. לא מתוך אכזריות,
חלילה. כלל וכלל לא. הוא פשוט היה סקרן, ממש כמוה. הוא יהרוג
אותה כמו מדען ההורג חיה זרה - כדי ללמוד משהו עליה. והיא ידעה
זה מכבר שמעשה כזה הינו עקר מעיקרו, אינו מסוגל ללמד אותך דבר;
כשלעצמה, העדיפה את נושאי לימודיה חיים, כמו זה שכאן. אלא שזה
לא עמד לפניה כנושא למחקר אלא כתופעה מופלאה שיש להתפעל ממנה
יותר מאשר לרדת לחקרה.  

ישבה קסומה, תקועה במקומה, עיניה נעוצות בדמותו. לרוחב חזהו
השתרעה תמונה מאיימת של לועו הפעור של נחש עם ניבי הארס
הבוהקים בלבנם; עיני הנחש זהרו באדום סביב פטמותיו של האיש.
מתחת ללוע התפתל גופו של הנחש כשזנבו פונה כלפי מטה, חודו
מסתיים באברו החשוף של האיש. כשדיבר, רטט האבר, והיא חשה לא רק
את הדם הנסער בעורקיה ואת הלחץ בחלציה התופחים, אלא גם משיכה
בלבה שכמוה לא חשה זה זמן מה. באמצע שנות השלושים היתה, וכבר
התנסתה במספר מסויים של פרשיות, ובאהבה אחת גדולה שממנה חשבה
כי לעולם לא תתאושש, כאשר סירב האיש לבוא אתה לג'ונגל. עתה,
כשהיא צופה בהשתאות בתנודות מעלה ומטה של אברו ההולך וגדל של
'איש הנחש', הרהרה שאולי הוא מוקסם ממנה באותה מידה שהיא
מוקסמת ממנו.

"שאל אותו," פנתה שוב אל התורגמן - אפילו אם הבינה את 'איש
הנחש' במידה מסויימת, לא יכלה לסמוך על עצמה לבטא נכון את
המלים שרצתה לומר לו - "שאל אותו מהו שם הכפר הזה, מה שמו שלו,
ומה תפקידו בכפר. הייתי רוצה לדעת מדוע הוא הדובר - הוא לא
נראה לי כמו שאמאן, והוא צעיר מכדי להיות נשיא הכפר."

התפתחה שיחה ארוכה, שבהאזנה מרוכזת הצליחה להבין כשני שליש
ממנה. הסתבר שהכפר, שדרכו לא היתה אמורה לעבור בדרכה למחנה
האנתרופולוגי החדש - לאחר שהתעכבה בעניין אישי והותעתה בידי
מדריך גרוע - נקרא בשם ההולם 'אמצע הדרך'. 'איש הנחש', שלא היה
שאמאן ולא נשיא, נחשב לדברן הטוב ביותר במקום, ולעתים קרובות
התמנה לדבר עם זרים, במיוחד כדי להרשים אותם; ומעולם לא ראו
הכפריים אדם זר כמוה.

הכפר היה ממוקם הרחק מדרך המלך החוצה את היער, ורוב תושביו
מעולם לא חזו ביצור שכמוה - עם שערה הבלונדיני הישר, עיניה
הכחולות-ירוקות, פניה וידיה החיוורות, והבגדים שכיסו את גופה
כליל כנגד רעות הג'ונגל. עתה למדה סוף סוף מדברי התורגמן,
שהמדריך ששכר כשהיא היתה עסוקה מדי ידע רק דרך אחת מהעיירה שבה
התעכבו - והיא הדרך לכפרו הוא! היא נוכחה לדעת שהביא אותה הנה
בכוונה תחילה - רק שלא היתה בטוחה מה היתה המטרה הזאת.

בינתיים - והיא היתה לא רק סקרנית אלא גם סבלנית, תכונות שעשו
אותה למדענית טובה - יהיה עליהם להישאר במקומם ולהפיק את המיטב
מכך, למרות התחושה העזה ששכנה בלבה שהובאה הנה כדי שיהרגו
אותה.

ב

לבסוף הסתיימה השיחה בלא כלום, והיא הופרדה מהתורגמן והובלה
לאחת הבקתות (המדריך נעלם כליל בין בני עמו מאז שהגיעו).

אפלה כבדה שררה בתוך הבקתה, במיוחד לאחר אור השמש הזוהר בחוץ;
לאחר זמן מה התרגלו עיניה, ולאורה של מדורה קטנה שבערה קרוב
לאחת הפינות, יכלה להבחין בנעשה בה. בצד האש ישבה בשתיקה אישה
לא צעירה; אבל אף כי נראתה מבוגרת ממנה עצמה, ניחנה עדיין
ביופי כובש. גופה לא נראה בלוי כמו זה של רוב הנשים המבוגרות
בכפר, שדיה היו מלאים ובשר כיסה את עצמותיה. האישה לא היתה
עירומה כמו שאר בני הכפר, אלא מכוסה קלות מצוואר ועד קרסול
באריג שקוף וצבעוני, כעין סארי הודי.  

"עכשיו נאכל," אמרה האישה, והיא הופתעה לא רק מקולה העמוק
והצלול, אלא גם מהניב העירוני הברור שבו דיברה. לא היה לה כל
קושי להבין את דבריה.

אכן, ניחוח מעורר תיאבון מילא את חלל הבקתה, והיא הבחינה בכמה
חבילות עטופות בעלים שהיו מונחות על מבנה מעל למדורה. רק עכשיו
נוכחה לדעת כמה היא רעבה - מאז הבוקר לא אכלה דבר, ועכשיו היתה
כבר שעת אחר צהריים מאוחרת.
האוכל בתוך חבילת העלים היה מורכב מזחלים ושורשים קלויים; לאחר
שנתיים של שהיה בג'ונגל היתה האנתרופולוגית מסוגלת להכניס לפיה
כמעט כל דבר מבלי לעוות את פניה. טעם המזון היה חריף, חימם את
גופה והעניק לה תחושה מסתורית של התרווחות.

האישה האחרת, נוקרת באוכל שלפניה, בחנה אותה בתשומת לב.
"את חושקת בו, נכון," אמרה לפתע, לאחר שסיימה האנתרופולוגית
לאכול, ליקקה את אצבעותיה וניקתה אותן בעלים הרחבים. "כולן
חושקות בו, ולא איכפת להן מה הן משלמות עבור זה. יום אחד הן
יעזרו לו להיות נשיא." "ואת?" הישירה אליה את מבטה בדרך שלא
היתה אמורה לנהוג; "את לא קצת זקנה בשבילו?"
"ודאי שאני זקנה בשבילו," התריסה האישה כלפיה, "אני אמו!"

אמו! אפילו לא היתה מסוגלת לדמיין אותו כבן לאם, עד כדי כך
נראה לה כתופעת טבע על-אנושית! בפליאה נעצה את עיניה בזקנה. זו
היתה כהה כל כך - עיניה ושערה שחורים ועורה חום כהה! אמנם,
ציורי הקעקע הסתירו כליל את צבע עורו של 'איש הנחש', אבל עיניו
החיוורות...

"אביו היה איש לבן שעבדתי אצלו בעיר הגדולה," אמרה האישה
בקדרות. "הוא אנס אותי - בלא שום סיבה! ברצון הייתי עולה על
משכבו, אפילו בשמחה. אבל היה לו צורך להפגין את כוחו עליי והוא
אנס אותי... אז אני קיללתי אותו, וחזרתי הנה, הביתה." היא לא
נשמעה כאילו שמחה לחזור לכפר. שתי הנשים ישבו זמן מה יחד,
בשתיקה, הקשר הנשי ביניהן גובר והולך. דמות האפילה בפתח,
ובתנועות חפוזות מסר 'איש הנחש' חופן גרגרים לידי אמו, אמר לה
כמה דברים בלתי מובנים; אז חזר ויצא, אפילו מבט חטוף לא הקדיש
לאנתרופולוגית. זו חשה שגופה, שנרגע בהיעדרו של 'איש הנחש'
כאילו מעולם לא היה קיים, שב ומתעורר מחדש בנוכחותו, חוזר ושב
לשלוותו עם יציאתו מהבקתה. מעולם לא התנסתה בתגובה מעין זו. אז
ראתה את אמו לוקחת סיר חרס קטן, מוזגה לתוכו מים מדלעת שהיתה
מונחת בצדה, ומניחה אותו מעל לאש. "אכין לך משהו טוב לשתות
עכשיו," אמרה.

הזמן חלף. בחוץ הציפו קרני השמש השוקעת את העולם ברגע של אור
זהוב; אז נעלמו, והערב הקצר ריכך את אווירת היער לפני רדת
הלילה. ניחוח הגרגרים המתבשלים הגיע לנחיריה, אפף את כולה
בשלמה מכושפת. האישה קמה ממקומה, לקחה את הסיר בידיה והביאה
אותו לאנתרופולוגית. "שתי!" אמרה, קולה כופה את עצמו עליה מבלי
שתוכל להתנגד. כשהרימה את הספל לשפתיה, יצאה האישה מהבקתה. היא
לגמה מלוא הפה, ואז הרימה את עיניה. 'איש הנחש' עמד לפניה.
"שתי!" אמר בקולה של אמו, ובכפייה שתתה את מחצית הנוזל שבספל.
עיניה התעממו, והיא ראתה אותו כאיש נחש כפול ומכופל,
רב-דמויות, והנחשים מזנקים מגוף אחד למשנהו, מקיפים אותה במחול
פנטסטי. האיש החל לרקוד סביבה, וכאשר הפנה אליה את גבו, ראתה
זוג כנפיים לבנות מעטר את עצמות שכמותיו. כשהרים את זרועותיו
נראה כאילו הוא מתעופף מסביב לה, מרחף מעליה, זוחל לרגליה,
נמצא בכל מקום. אחוזת תשוקה בוערת קרעה את בגדיה מעל גופה,
השתרעה על הרצפה ופישקה את רגליה...

ג

הקיצה כאשר נחתו על פניה קרני השמש העולה. הבקתה היתה חשוכה;
האש כבתה, והאוויר עמד מחניק ומצמרר. האנתרופולוגית נדהמה
לגלות שגופה עירום כולו; אספה את בגדיה הזרוקים מסביב ולבשה
אותם כשהערפל ממלא את מוחה ותחושה מוזרה בפיה. יצאה מהבקתה,
וראתה ממול לפתח את האישה אותה זכרה כאמו של 'איש הנחש', יושבת
בצד אש עליזה.

"בואי, שתי משהו," הזמינה. אבל המילה 'שתי' עוררה במוחה של
האנתרופולוגית רתיעה בלתי מובנת. האישה צחקה. "לא יקרה לך שום
דבר; זה קפה, הבאתי אותו מהעיר הגדולה. הדבר היחיד שלא יכולתי
לוותר עליו."

"את יודעת מה קרה לתורגמן שלי?" שאלה כשהיא לוגמת מהמשקה
המעורר. האישה עשתה תנועה בידה, והאנתרופולוגית הבינה כי מוטב
שלא תזכיר אותו שוב. יהיה עליה למצוא את דרכה אל מחוץ למקום
הזה בלעדיו.  

"מה יקרה עכשיו?" שאלה את האם. היא לא העזה לשאול אותה מה אירע
אמש.
"את צריכה לחכות. תהיה פגישה של אנשי הכפר. אני יכולה לתרגם
בשבילך."
לא ידעה אם היא יכולה לסמוך על האישה שתתרגם בנאמנות, אבל לא
ראתה לפניה כל דרך אחרת. מוטב שיהיה לה בן-ברית במקום הזר הזה,
אפילו אם בן-ברית זה איננו אדם שאפשר לסמוך עליו לחלוטין. אבל
היה משהו נעלם באישה הזאת שעורר את אמונה, אפילו אם לא הסבירה
לעצמה מהו אותו דבר.

"אני מתפלאה שעדיין לא ראיתי את נשיא הכפר, ולא את השאמאן,"
אמרה, מנסה לעורר שיחה.
"שניהם יצאו בעניין חשוב במיוחד," ענתה האישה.

'והשאירו את הכפר לרחמיו של 'איש הנחש',' חלפה המחשבה במוחה של
האנתרופולוגית. אנשים החלו להתאסף מסביב למדורה, שהפכה למרכז
חברתי. השמש עמדה גבוה בשמים, צל העצים מסביב למערה הקטן הספיק
בקושי למחסה מקרניה הלוהטים. כמה נשים ונערות התקרבו אליה,
בוחנות את שערה, את עורה, את בגדיה, באופן שהתנסתה בו לפנים,
לימד אותה לשבת בשקט ללא תגובה. אבל בדבריהן שמעה נימה של איבה
כלפיה וכלפי הופעתה שבה לא התנסתה קודם לכן; ככל שזו הלכה
וגברה, החלה תחושה גוברת והולכת של בהלה לתקוף אותה.

"את יכולה לבקש מהן להתרחק?" פנתה לבסוף אל אמו של 'איש הנחש'.
האישה השמיעה קול חד, והנערות התפזרו כלהקת עופות מקשקשת; גם
המבוגרות יותר התרחקו, ביתר איטיות, נשמעות לגערתה של האם. רק
הספיקה להתאושש, וקבוצת גברים הופיעה; הזקנים התיישבו במרחק
מה, אבל הצעירים התמקמו סביבה, לוטשים אליה את עיניהם. אז בא
גם 'איש הנחש'.

לבה רטט, אבל גופה נשאר רוגע. שום התעוררות של הדם, שום צביטה
בחלציה. מה קרה? תחושה שונה משכה עכשיו בלבה - תחושה של פחד
טהור. למה? מה התרחש בין שקיעה השמש לזריחתה שעורר את יראתה?
היא לא ידעה, ונסערה מעצם אי-הידיעה.

'איש הנחש' החל לדבר; היה זה נאום ארוך, מלא הפסקות דרמתיות
שאותן ניצלה אמו כדי לתרגם את דבריו.

"ניסיתי אמש את האישה החיוורת," אמר 'איש הנחש'; "האישה
החיוורת לא טובה - השיקוי לא טוב בשביל האישה החיוורת. מישהו
אחר רוצה לנסות? כל אחד יכול לקחת את האישה החיוורת. אני לא
רוצה אותה. אני מציע שנהרוג אותה - היא לא טובה בשבילנו. אבל
אם איש אחר רוצה אותה, זה עניינו. אני לא רוצה אותה. אולי ארצה
לחתוך אותה, לפתוח אותה ולראות מה יש בתוכה. זה יכול להיות
מעניין - היא כל כך שונה מאתנו. אבל אם איש אחר רוצה, הוא יכול
לקחת אותה, ואחר כך נפתח את גופה. אני מציע שלא נאכל אותה, אני
לא חושב שהיא טובה לאכילה. אני חושב שיש רעל בגוף שלה. זהו."

האנתרופולוגית הבחינה בחזרות הרבות בדבריו, חזרות שאמו לא טרחה
לתרגם. כבר התנסתה בסכנות, בפגישה עם חיות טורפות, שרצים
רעילים ושבטים פראיים, אבל מעולם לא במשהו מעין זה; ומעולם לא
היתה לבדה כל כך, תמיד נלוו אליה חבריה למקצוע. האם תרגמה את
דבריו המרושעים של בנה בשלוות נפש, כאילו ידעה בדיוק מה הוא
אומר, כאילו לא היה לה איכפת במיוחד. כשהביטה בה, לא ראתה
האנתרופולוגית שום סימן לאיכפתיות, לכאן או לכאן. אבל היא היתה
בטוחה שהתרגום נאמן לחלוטין.

הדיון ארך כל היום, ואותו לא טרחה האם לתרגם כלל. רוב הגברים
ניצלו את ההזדמנות לדבר, להביע את דעתם בדברים מתלהמים,
בתנועות נרגשות. הנשים נשארו שותקות, כאילו כל הדבר לא היה
מעניינן. כאילו, בגלל גוניה ובגדיה, נמצאה מעבר לתחום דאגתה של
כל נקבה אנושית אחרת. ואמנם, היא הבינה שאנשי הכפר לא ראו אותה
כמשתייכת לאותו מין אנושי שאליו השתייכו הם, לא ראו בה מישהו
שיש לדאוג לרווחתו. תוך כדי דיונים עסקו באכילה ובשתיה, ולאחר
מכן התנמנמו בחום השמש; כאשר התלכסנה השמש לקראת ערב התעוררו
מאוששים, וחזרו ביתר עוז לדיון שלפניהם.

ברגע מסויים, שאלה האנתרופולוגית את האם על מה בדיוק נסב
הדיון, אבל זו השיבה לה רק בתנועת יד. אך לאחר רגע אמרה האם
בלשונה של האנתרופולוגית, "חכי עד הלילה."

כשירד הלילה קמו האנשים והלכו לדרכם, כנראה ללא החלטה מוגמרת.
בזוגות ובקבוצות התפזרו עד שנעלמו בחשכה כרוחות רפאים בין
הבקתות והעצים, ורק נצנוצי אש בסבך הוכיח את קיומם הגשמי.

"אנחנו נישן כאן הלילה, אני והאישה החיוורת," אמרה אמו של 'איש
הנחש' לבנה כאשר רק מעטים נותרו במקום. "אתה תיקח לך את הנערה
הזאת שם, היא מתה לשכב איתך. אני אישאר עם האישה החיוורת."

הוא הזדעף כלפיה. "תראי שהיא לא תברח לנו," אמר לה, כשהוא פונה
לעבר הנערה שרמזה עליה. האנתרופולוגית לא התקשתה בהבנת דבריו.
לבסוף, רק שלושה אנשים נותרו ליד המדורה, יושבים באפלה
המהבהבת: היא עצמה, אמו של 'איש הנחש' וגבר אחד שנראה לה, עד
כמה שהיתה מסוגלת להעריך, כבן גילה של האישה.

"'שביל עשן'," אמרה האישה בקול נמוך.
"'פני לבנה'," השיב האיש בנימה מצטלצלת.
"כל השבילים ביער הזה ידועים לך, 'שביל עשן'. אתה מכיר את הדרך
למחנה של האנשים החיוורים?"
"אני אכיר את הדרך, 'פני לבנה', אם תאירי לי את השביל," השיב
לה בקול נמוך.
"אני אאיר לך את השביל אם תיקח הלילה את האישה הזאת לאנשיה."

 האיש בחן בעיניו הכהות את האנתרופולוגית, מבלי שידעה מה הוא
רואה בה. לבסוף פנה אל האם. "אני אקח אותה. אני לא חושב שהיא
צריכה למות. בנך הוא רשע, 'פני לבנה'."

"אני יודעת, 'שביל עשן'; אביו היה איש רשע, אבל הוא הבן שלי.
אני לא יכולה לעשות שום דבר בעניין הזה. יום אחד, אם ירחיק לכת
ולא אוכל לסייע לקרבן שלו, אולי אהרוג אותו. אבל הלילה אין בכך
צורך, כי אנחנו, שנינו, מסוגלים לעזור לה."

באור החיוור שלפני זריחה השמש הגיעו לשולי המחנה. עוד זמן מה
עקבה האנתרופולוגית בעיניה אחרי 'שביל עשן' החומק אל מחשכי
היער; אז הבחין בה השומר, בא לקראתה והוביל אותה, כמעט
מתמוטטת, אל המדורה הדועכת. שעה ארוכה צפתה בעמיתיה המתעוררים
משנתם, באים לברכה, מביעים את אהדתם ודאגתם, בלא להוציא דבר
מפיה; ימים ארוכים יחלפו בטרם תתאושש מחוויה שלא היתה מסוגלת
אפילו לומר מה בדיוק היתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוניות חרגולית
מגיעים לתמונע
מכל מקום בארץ
24 שעות!!!








(רק מחיפה שלוש
פעמים בשנה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/5/05 11:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלה בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה