ואז הכל התחיל להתפרק
בהתחלה רק שלושתנו , אבל הצלחנו לכסות את זה איכשהו.
ואחרי זה כולם...ובקצב.
הם פשוט נפלו אחד אחד.
רק אתמול מצאתי חתיכה ממנו, מי שהיה אמור להיות החבר שלי
פעם...רק שעכשיו הוא חתיכות חתיכות.
פתאום כולם נהיו זומבים כאלה.
בהתחלה הם היו סתם חלולים וניסו למלא את החללים עם עננים של
"נובלס" או משהו מהסוג הזה.
ואחרי זה נמאס להם אז הם ויתרו.
ואז האנשים האפורים התחילו להסתובב ברחובות.
פעם פחדתי מהם, כי הם נראו כ"כ מתים, הם עוברים מרחוב לרחוב
ופשוט מרוקנים אותו,
וכולם הופכים להיות האנשים האפורים .
אלינו הם לא התקרבו, פחדו, אבל כשהם הגיעו כבר היה מאוחר
מידי, כבר לא היה מה לרוקן.
כנראה אנחנו מתים מידי בשבילם.
וזה נמשך כבר די הרבה זמן,
אני חושבת שאנחנו די נהנים מזה.
כאילו התמכרנו לדיכאון, עכשיו כשהכל עובר בישיבה קטטונית מול
הרדיו.
וזה בסדר לא עצוב מידי.
ושום דבר לא מפריע, אפילו השיר הכי מעיק נשמע עכשיו בסדר.
וזה ממשיך, וזה כאילו מצטבר.
וכל יום מוצאים על הרצפה חתיכות ממישהו אחר, זה פשוט נזרק לו
שם בין איזה ספר שניסיתי לסיים לבין ערימות של משכחי כאבים
למינם.
  וזה נוח....אופוריה.
זה נמצא שם.
ועדיין מזיז את אותן נקודות העצבים הקטנות האלה שגורמות כאב
משתק ומבחיל.
רק שזה כבר לא כואב, זה פשוט שם.
אני חושבת שהתמכרנו...