זה הוא סוג של אינסוף עבורי,
אדישות, ספיגה.
כמו שק איגרוף, לוקח אליו הכל.
הרים מפנים לחי,
לשכב על כל זה ולהעלם.

פגרי פגזים, שריקות תותחים,
על גבי רוחות שהזיזו תרבויות שלא יודעות ג'ינס מהו.
"לא באנו לכאן לתרגם תרבות, אלא ליצור אחת חדשה",
במרדף אחרי השקט עברנו גם כאן.

בהמולת הרוגע, גידרנו מהדורה מוגבלת של שמיים.
"תעזבו אותנו בשקט",
"תלמדו אותנו לאהוב את זה".
"אבל בזמן שאתם מלמדים אותנו להיות לבד,
תשארו...כן?"