"אל תעמוד כ"כ קרוב לכביש" אמרה אימא של קובי שנייה לפני
שהאוטובוס דרס אותו.

בהלוויה שנערכה מספר שעות לאחר מכן אימא של קובי דיברה עליו
קצת. בסוף היא אמרה משפט אחד, שהשפיע עלי לפחות כמו שהוא השפיע
על כולם, אך יותר מכל המשפט הזה השפיע על קובי- "לעולם אל
תתקרב מדי כי תמיד עלול לצוץ משהו, שיפגע בך."
כן,את זה למד קובי על בשרו (תרתי משמע).
אבל הכל בכלל התחיל הרבה חודשים טובים (או לא) קודם לכן;
כמו כל שאר הציונים הטובים, גם קובי והחברים שלו רצו לטייל קצת
בארץ (הסיפור התרחש לפני אוקטובר 2000). אחרי דקות ספורות של
חשיבה (בשבילם זה נראה הרבה יותר) החליטו הוא, עוזי ונילה
לנסוע לשבוע לגולן. לא עבר הרבה זמן עד שהם שכרו צימר, ארזו
תיק וביררו באיזה שעה יוצא האוטובוס מהתחנה המרכזית בירושלים.

כשקובי כבר היה בדרכו לעבור את סף הבית, אימא שלו הזכירה לו
שלא יתמהמה בהיותו בקצה הצוק, כי זה מסוכן והוא עלול ליפול בכל
רגע.

הימים הראשונים בצפון עברו במהירות. חוץ מהקטע של הסוטול
והגיטרות בלילות, קובי, נילה ועוזי גם הספיקו ללמוד על
הצפרירית צהובת הכנף והחצב המצוי (?).
נילה ועוזי התחילו לצאת איזה שלושה שבועות קודם לכן והם כבר
היו לגמרי מאוהבים.
ההומור החולני שלהם הצחיק אפילו את קובי ששמר על היותו אדם
בריא ושפוי למען הדורות הבאים. רק לראות את שניהם ביחד, וכבר
אפשר להחזיר ת'תקווה שלאלוהים אולי יש פוטנציאל בכל זאת (בדרך
מעוותת משלו), אך כמו כל דבר שאלוהים עושה, וכמו כל דבר
שחונכנו אליו- גם זה לא היה מושלם.

באחד הערבים, כשהם כבר היו די "מאושרים", נפלט לקובי בטעות
שעוזי משתמש ב'קולגייט'. הוא שכח שנילה ממש חזק בקטע הזה של
צמחונות ונגד ניסויים בבעלי חיים ובטעות ככה, הוא שאל את עוזי
אם אפשר לקחת את המשחת שיניים שלו כי שלו נגמרה  וכבר יומיים
שהוא לא צחצח שיניים.
בגלל שנילה עצמה לא הייתה בשיא שפיותה באותו רגע היא לא לקחה
את זה ממש קשה, אבל בבוקר זה נגמר.
במשך שאר הטיול עוזי לא דיבר לא עם קובי וכמובן שגם לא עם
נילה, שגם היא די הסתגרה פתאום (את הקולגייט,ד"א, קובי לא קיבל
בסוף).
קובי ניסה לדבר קצת עם עוזי, להוציא לא מהראש כל מני מחשבות
אובדניות שהוא ידע שקיימות שם. כשהם ישהו שם, ליד אחד העצים
והסתכלו למטה, נזכר פתאום קובי במשפט שאימא שלו אמרה לו, שלא
יהיה יותר מדי זמן בקצה הצוק כי הוא עלול ליפול כל רגע, וסתם,
רק בשביל להפסיק את השקט המעיק הזה, הוא אמר את זה לעוזי.
באותו לילה הם כבר לא היו מאושרים (גם כי הכל כבר נגמר), עוזי
לא ישן איתם באוהל הוא ישן איפשהו בין הקוצים בחוץ וזה גרם
לקובי ולנילה קצת להכיר אחד את השני (כשחושבים על זה, הם הכירו
זה את זה מאז שהיא התחילה לצאת עם עוזי אבל הם מעולם לא דיברו
ממש).
בבוקר, כשהם התעוררו, קובי מצא את עוזי רק לאחר שעה ארוכה של
חיפושים, כשהוא התבונן בנוף המדהים למרגלות הצוק וראה שם את
גופתו המרוסקת של חברו.

להלוויה של עוזי באו רק כמה חברים קרובים והמשפחה המצומצמת.
בסוף הם נגנו את The End של ה-Doors כי פעם עוזי אמר לקובי
שאם הוא ימות לפניו, בפיצוץ של אוטובוס למשל, אז שהוא ידאג
לשים את השיר הזה בלוויה שלו.
אפשר להגיד שזה היה יותר מן מפגש חברתי כזה מאשר הלוויה, כי
אח"כ כולם הלכו להשתכר באיזה פאב וחזרו הביתה רק לפנות בוקר.
מאז הלוויה קובי ונילה ממש התקרבו. הם בעצם היו אלה שארגנו את
כל העניין כי המשפחה של עוזי לא טובה בקטעים האלה,של לקבור
אנשים.
כמעט כל ערב הם היו נפגשים, בהתחלה בשבעה אצל ההורים של עוזי
ואח"כ סתם בשביל להשתכר ולחזור הביתה לפנות בוקר. קובי הרגיש
שהוא מתאהב בה, אבל הוא לא יכל לעשות עם זה כלום,אם הוא גרם
לעוזי לאבד את החברה שלו כשהוא היה בחיים, אז לפחות שלא ייקח
אותה לעצמו כשהוא כבר מת.
אפשר להגיד שגם הספקות שהיו לו בקשר אליה נעלמו, ברגע שחבר שלה
נזכר להופיע. נילה הסבירה שהוא גר ברומניה ועכשיו הוא עבר לארץ
כי הוא ממש התגעגע אליה (אח"כ קובי הבין שזה גם בגלל שהוא היה
צריך עבודה).
בינתיים מה שהוא עשה זה לשחק שש-בש עם המוכר הזקן מהמכולת, אבל
קובי לא הראה שום זלזול כלפיו (לפחות לא כשהוא היה ליד נילה).
אבל בעצם הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא נזכר באיזה משפט
שאמא שלו אמרה לו פעם,מזמן. משפט שכולנו שמענו אחר-כך בלוויה
שלו.

שבוע אחרי שהגיע החבר הרומני הזה שלה, עמד קובי בתחנת האוטובוס
עם אימא שלו, וחשב שוב על המשפט ההוא שאמו אמרה לו פעם, והתקרב
קצת יותר אל קצה המדרכה. אז הוא שמע את אמו אומרת לו: "אל
תעמוד כ"כ קרוב לכביש", שנייה לפני שהאוטובוס דרס אותו.


"This is the end
Beautiful friend
This is the end
My only friend, the end"