הסתכלתי לה בעיניים, פשוט ראיתי הכול.
מאחורי האיפור והמבט החודר, יש עיניים חומות, גדולות, טהורות -
הסתכלתי בהן, ממש ממש מקרוב וראיתי אותה.

פיזרה את שערה השחור, כדי שלא יראו את עיניה, כדי שלא יבחינו
בה.
היא לבשה שמלה שחורה ארוכה, אנשים עברו ליידה ולא הסתכלו בה,
כאילו היא לא שם.

הלכתי לידה פעם, הסתכלתי לה עמוק עמוק לעיניים.
- איך קוראים לך? - שאלתי אותה.
היא הסתכלה עליי, ובן רגע נראתה כאדם שונה.
לפתע חיבקה אותי
חזק...
עמדתי שם המומה, אבל מצד שני שמחה בלי לדעת למה.
היא שיחררה אט אט את ידיה שהיו קרוחות על מותניי ואמרה בקול
חלש את שמה באוזניי.
חייכתי אליה ונתתי לה את ידי, היא שאלה לשמי ועניתי לה.
היא חייכה אלי בחזרה - חיוך שאף פעם לא ראיתי. הלכנו ביחד לשבת
בחוץ.

התחיל להיות מאוחר ונפרדנו.
- היה נחמד להכיר אותך - אמרתי לה בחיבה. - אני ממש מקווה שאני
אראה אותך שוב.

מבטה זז לפתע ישר לתוך עיניי, צמרמורת עברה לי בגוף.
הרגשתי כאילו היא מסתכלת ממש דרכי.
- גם לי היה נחמד - אמרה בקרירות. - אבל אני...



היא לא דיברה איתי שוב.
היא עברה בבית הספר לידי ולא הסתכלה.

חשבתי שאולי הפחדתי אותה אולי עשיתי משהו לא בסדר.
ולמרות שלא הכרתי אותה כל כך, היא הייתה חסרה לי.

לפעמים ראיתי אותה יושבת בצד ומסתכלת עליי, ממש לשניה...
אולי גם היא מתגעגעת...
אנשים אומרים לי שהם לא ראו אותה מעולם, שאני משוגעת והמצאתי
הכול.
אחרי כמה ימים היא נעלמה.
חיפשתי אותה בכל מקום והיא פשוט נעלמה, קראתי בשמה בקולי
קולות, היא לא ענתה לי.


יום אחד הרגשתי את אותה צמרמורת שוב...
אולי היא שם ואני לא רואה אותה? אמרתי לעצמי...

אולי...
אולי ראיתי מלאך?