כששאלו אותי בבית הספר היסודי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה
גדולה עניתי שאני רוצה להיות מיוחדת, או לפחות מפורסמת.
כשגיליתי שזו הייתה התשובה של כמעט כל הכיתה, הבנתי שמיוחדת
אני כבר לא אהיה.

הזמן עובר מהר כשמבלים את רוב היום בשינה. באמת. השעות נהפכות
ללא יותר מסתם מספרים על צג מחזיר-אור, ואין לי שום מושג אם
היום יום שלישי, או רביעי, או אולי אפילו יום ראשון.
ופתאום אני חושבת אם אני בכלל ארגיש אם תעבור שנה, או שנתיים
או יובל שלם. וזה מפחיד, כי מה יקרה אם אני אצא מהבית ואז אגלה
שכולם הזדקנו ומתו? ומה, אני אבזבז את כל החיים שלי בין ארבע
קירות בצבע אפרסק-בהיר? אולי זה היה מפריע לי פחות אם הקירות
היו צבועים בתכלת, כי זה יותר עדיף. ואני מתחילה לתכנן, כי
החיים במילא צריכים להיות צפויים-מראש. ככה זה.

אני אסיים לימודים. ואז אני אחשוב שהכל נגמר, ושזהו, ועכשיו
אין יותר מסגרת ואני חופשייה. אני אבכה קצת אחרי זה, כי אני
אגלה ששום דבר עוד לא התחיל. ואני אראה איך כולם מתגייסים
ובינתיים אעבוד במלצרות, ואז שירות בצבא. אולי הרגעים היחידים
שאני אהיה כמעט מאושרת בהם, יהיו כשאני אבלה עם חברים שאני
בקושי יודעת את שמם וכמה בקבוקים של וודקה בחופשות. ואז אתעורר
מהחלומות שלי עם כאב ראש וזיכרון לטווח קצר.

אחרי כמה סמסטרים באוניברסיטה אני אחליט שזה לא בשבילי כל
הלימודים האלה, ושאני לא מוכנה, ואז אני אפרוש ואלך לחפש לי
אישיות חדשה במזרח הרחוק ורק אאבד את עצמי יותר, וכשאני סוף
סוף אחזור אני אהיה כל כך שונה שלא יכירו אותי, ואספר לכולם
איך שהכל נהיה בהיר והצבעים נהיו חדים יותר, וכמה שטוב לי
עכשיו, ואולי אני אפילו אשנה את השם.
אבל כשאני אסתכל במאוורר-התקרה באמצע הלילה כשאני לא מצליחה
להירדם אני אדע שאני עדיין אותה אחת וסתם עוד ילדה אבודה.

אחר כך אני אתבגר ואמצא עבודה בשכר מינימום, ואולי תהיה לי
משפחה עם שלושה ילדים שנתתי להם שמות מוזרים שפעם חשבתי שהם
מיוחדים, ורק אחרי הרבה זמן אני אזכר שאין כזה דבר כמו ייחוד.

וכשאני אתבייש בעצמי ובמשפחה אחרי שהילדים יביאו את התעודה
שלהם, או אחרי שאני אגלה שהשטחיות הצליחה לחלחל גם אליי, אני
כל כך אכעס על עצמי ואתנדב בארגונים להצלת בעלי חיים ושמירה על
האוזון כדי לשכנע את עצמי שאני בן-אדם טוב, אבל בעצם לא יהיה
לי אכפת בכלל ואני עדיין אשתמש בשמפו שנוסה על בעלי חיים ואולי
אפילו אקנה מעיל מפרווה בשוויץ.

ואז אני אכתוב ספר או שניים על כל החיים שלי וגם קצת מהדמיון,
שבכלל לא יהיו מעניינים או שנונים, ואני אתפרסם, ופתאום יום
אחד אני אמות ויכתבו עלי חצי עמוד שלם בעיתון. אולי צבעוני,
אפילו. תלוי בכמה רבי-מכר יהיו לי.

זה מצחיק.
איך שאפשר לקחת כמה דפים של נייר, לא ממוחזר כמובן, להוסיף קצת
דמעות ודיו, וליצור מכל העיסה הזו משהו כמו חיים.
זה גם קצת עצוב, כשחושבים על זה, כי קל לרחם על מי שצריך חיים
מנייר, לא?

לפחות אני אגשים חלום אחד.