אבדתי לעצמי,
כאילו בלעה אותי האדמה.
היכן אני?! מחפשת, שואלת,
אך אין מוצא.
אני רוצה אותי חזרה! צועקת על החלל הריק
וההד חוזר אליי כמו מכה.
ולאן הוא יחזור, חושבת לעצמי, מסתכלת על גופי
החלול והריק.
ללא תוכן, ללא פלפל, פשוט - ללא.

נעלמתי לעצמי, ברחתי לעצמי מבין האצבעות
רדפתי ורדפתי ביום הראשון, וכך גם ביום השני,
וכעבור חודש, ישבתי וכתבתי
כמה שאני מתגעגעת לעצמי.
ולאחר חודשיים, כשהתהלכתי ברחוב,
לרגע קט חשבתי שראיתי את עצמי הולכת בין הבתים והמכוניות
ונכנסת לסמטה אפלולית.
רצתי בכל כוחי, מתנשפת ומשתנקת, אחרי דמותי
שהלכה ונעלמה בין צלליות הבתים
כשהגעתי היא כבר לא היתה
כאילו בלעה אותה האדמה.
כאילו היתה רוח.
אני. רוח. הייתי.
פעם הייתי
פעם.
זה היה כבר מזמן
שנים. כך זה נראה מפה.
אך אם מחשבים, זה פחות או יותר חצי שנה.
חצי שנה, ללא עצמי.
ללא דמות, ללא אופי, ללא תוכן
שכחתי כבר את כל הדברים האלו, שאפיינו אותי פעם
פעם הייתי מצחיקה, אפילו יפה, כוסית היו אומרים
פעם הייתי חכמה, שנונה, אינטלגנטית היו לוחשים.
פעם הייתי מישהי,
אפילו די מוצלחת.

ולאן נעלמתי? לאן ברחתי?
ומדוע. מדוע נעלמתי? ומדוע ברחתי?
ולמה אני לא חוזרת?! למה! דווקא כשאני כל-כך צריכה את עצמי
ועכשיו... עכשיו, זה אני לבד, נגד הלבד. וללא עצמי.
עצמי אינני. אינני עצמי.