11 בספטמבר, 2001.
בנייני התאומים מתמוטטים.
בימים כמו היום
המילים מתרוקנות
ומה נותר לומר
כשאפוקליפסה קורמת עור וגידים
כמעלית שחורה צונחת בגורד שחקים
מתמוטט לתהום אשנביו זועקים
מחלחל לנבכי התודעה
כמו נשמה תועה
ואין, אין ישועה.
בימים כמו היום
מחוות מתגמדות
ומה אהין לחוות
כשחדרים בם אנשים גרים
הופכים ביעף קברים שחורים
ומזמורי קינה לא מושרים
ואין מלאך מספיק לגעת
בהתדרדרות מטה המשוגעת
היישר ללבה המבעבעת.
בימים כמו היום
ההבעה נאטמת
ואיך ניתן להביע
כשגופות נופלים נתלשות אל מותן
מפלחות תקופה רעה בנפילתן
צווחתן נחנקת בלי רוח אדם
מדלגות על קומות של עשן מזהם
שיני קניבלים נעוצות בנשמותיהן
טרור ופחד צרובים באישוניהן.
ואנו אנשי המילה הקטועה
הופכים בה לפתע בעין קרועה
ואין, אין ישועה.
|
