אבא בדיוק חזר והחזיק בידיו אבטיח גדול וירוק. תמיד אהבתי
אבטיח, אבל בלי גרעינים. אבא ידע את זה. בהתחלה כשעוד לא ידעתי
שאני לא אוהבת את האבטיח שלי ככה, אבא הביא אבטיח עם גרעינים
וחתכנו אותו יחד עם הסכין הגדולה והחדה. ראיתי את הגרעינים
השחורים וחשבתי שזה שוקולד. ביקשתי מאבא שימהר לחתוך את האבטיח
כי הוא נראה לי טעים. אבא חייך את אחד החיוכים הגדולים שלו
וניגש למטבח כשהוא נראה נחוש.
רצתי לארון והוצאתי שתי צלחות ושני מזלגות ושמתי על השולחן.
אהבתי את המסורת הזו של יום חמישי בערב.
אחרי שחתכנו יחד את האבטיח ישבנו לטעום.
לא ידעתי מה יהיה הטעם וחשבתי שעם גרעיני השוקולד זה לבטח יהיה
מעדן.

כמעט כמו העוגה הכושית עם השוקולד שאמא הכינה לפני הרבה הרבה
זמן. כשעוד הייתי ילדה יותר קטנה. לא כמו עכשיו שאני כבר כמעט
גדולה.

כשהכנסתי את חתיכת האבטיח לפה, עצמתי את העיניים - רציתי לתת
משמעות לרגע המיוחד הזה. הרי לא בכל יום טועמים אבטיח עם
שוקולד.
ברגע שטעמתי ידעתי שטעיתי.
הסתכלתי על אבא ואמרתי לו שנראה לי שהאבטיח מקולקל, כי
לגרעינים ממש אין טעם של שוקולד ושכדאי שילך לקנות לנו אחד
חדש.
אבא קם מהכיסא שלו והתיישב לידי.

אהבתי את ההסברים של אבא. הוא בנה סביב ההסבר סיפור שלם ועשה
לי הופעה משלו בכל פעם שלא הבנתי משהו נכון. לפעמים הייתי זוכה
אפילו לראות אותו רוקד או שר ואני הייתי מוחאת כפיים וצוחקת.
אפילו שלא תמיד היה צריך.

ישר כשאבא אמר לי שאלו בעצם גרעינים רגילים ולא רק זה - שבעצם
דרך הגרעינים נוצר האבטיח, פשוט התחלתי לבכות. אבא לא הבין כל
כך מה קרה לי וגם לא כל כך הצלחתי לנשום כי בכיתי נורא מהר. אז
אבא הביא לי כוס מים מהברז, כי לא אהבתי את הטעם של האחרים,
לקח אותי לספה, הושיב אותי על הברכיים שלו ושאל אותי מה קרה.
אז סיפרתי לו.
אמרתי לו שאכלתי אבטיח. והיו בו גרעינים. וחשבתי שזה שוקולד.
אבל אז הוא הסביר לי שמהגרעינים גדל אבטיח ושעכשיו אני אצטרך
להסתובב עם בטן ענקית כי יגדל לי אבטיח בתוך הבטן.
אבא התחיל לצחוק כמו שלא שמעתי אותו צוחק הרבה זמן, מאז שהייתי
קטנה יותר.

ואז הוא אמר לי שאני לא צריכה לדאוג.
שנגדל אותו ביחד.
ושהוא יעזור לי לגדל את שלי ואני אעזור לו לגדל את שלו.
אמרתי לו שיבטיח.
לחצנו ידיים כמו אנשים גדולים.
למרות שהייתי כמעט.
וגם הוא.