"די כבר! כוס אמאק!" הוא צרח, "את לא קולטת שנמאס לי כבר
לחיות?! מה כל כך קשה להבין! רבאק!"
"די, מאמי, תפסיק לצעוק עלי!" היא התחננה בדמעות, "אני לא
מוכנה שתוציא עלי את הכעס שלך! זה לא מגיע לי!"
"אז אולי תפסיקי לגרום לי להוציא עליך את הכעס שלי! פשוט תרדי
ממני וזהו! גם כן את..."
"אתה יודע מה? לך תזדיין, יא מניאק אחד! כמה אני משתדלת בשבילך
וככה אתה מודה לי? זו התודה שלי?! זו התודה שלי?! יא בן
זונה!"
"תסתמי את הפה! זונה! תסתלקי מהבית! זונה מלוכלכת!"
"אני הולכת! אפס!"
והיא הלכה.

תמיד יש לי את הקטעים האלה שרק אחרי שאני עושה משהו אני מבין
מה עשיתי ורק אז אני מסוגל להתחרט כי רק אז אני באמת מבין מה
עשיתי. זה רודף אותי ואני לא מסוגל להפסיק את זה. אני באמת
מנסה. באמת. אבל אני פשוט לא מצליח. פשוט לא. בדיוק בשבוע שעבר
ראיתי בטלויזיה סרט על איזה אשה אחת שבעלה היה מרביץ לה שנים
והיא לא התלוננה עליו. עד שפעם אחת הוא הרביץ לה כל כך חזק
שהיא מתה. אני זוכר שחשבתי לעצמי 'איזה מטומטת היא? שתלך
להתלונן עליו וזהו!' אבל הן פשוט מטומטמות מדי. וחבל. אנשים
כאלה צריך לשים בכלא ולזרוק את המפתח.

מה את מסתכלת עלי ככה? מה, לא ככה? נו, אז מה הקטע של המבט?
יאללה עופי, עופי לי מהעיניים לפני שתחטפי איזה כף! סססאמק.