[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








צבא גדול עוזב את ביתו, צבא שעידנים לא לבש את בגדי הקרב והחל
מתארגן לצאת למלחמה. שנים לא עזבתי את ביתי, עצים צמחו מאז
נפגשנו חברי ואני לראשונה בצבא והנה אנחנו נפגשים שוב, לבושים
לקרב אך איננו ססים עליו. אני מביט בחברי בשעה שהתחלנו לעזוב
את היער הגדול. אותו חשש ליווה אותנו אותו פחד לא מוסבר של
דברים המבקשים שלא יתרחשו.
תחילתו של מסע ארוך מתחיל בצעד קטן, צעדים אשר עתידים
להובילנו להרי הקרח הגדולים. מעולם לא בקשתי לראות את הרי הקרח
הגדולים, את פסגותיהם המושלגות, ומכרות הגמדים, והיום יותר
מתמיד איני מבקש לראותם כתמיד סמלו את תחילתם של מלחמות. אני
פוסע בדרכים שאיני מבקש לפסוע בהם, אני מרגיש רגשות שפחדתי
להרגיש ואיני רוצה אותם בקרבי. איני יכול לעשות דבר על מנת
להסירם ממני להקל על נפשי על גופי הכואב. המלחמה בפתח והינה
ממשית ומוחשית, אני יכול לחוש אותה באצבעותיי, בנשימות אותם
אני נושם, באדמה הרועדת תחת לרגלי.
גשם כבד ביום קודר, אנשים עוזבים את ביתם נפרדים ממשפחותיהם,
מבניהם, מבנותיהם ונשיהם והחלו עוזבים את שהשאירו מאחור.
גברים, נערים נושאים על שכמם מדי קרב ונשק. החלו זורמים כנחל
גועש אך שקט מחשש מהעתיד הברור כשמש אשר בישר את הסבל. תמיד
אני שראיתי את המלחמה כחלום רחוק, כהזהרה שנשמעה באפלת הלילה
על התנהגותנו על מעשינו. איני מבין כיצד אני הוא שחיי את החלום
הזה.
אני מביט ומבחין בנהרות האדם הזורמים לקצה גבול ארץ הגבעות
ובעודם זורמים מתגבשים למחלקות לקבוצת השייכות שלהם. חברי ואני
הבטנו במישור שנפרש לפניהם. מישור הכוכבים הנופלים מעולם לא
נראה שומם וקודר יותר כאשר ראשוני חיילי בני האנוש החלו פוסעים
לאורכו, אני מביט במישור בעודי עושה את פסיעותיי הראשונות אליו
ושואל היכן היא הנבואה, האם היא קיימת האם אזכה לראותה. אני
מביט בחברי בעיניים נוצצות מדמעות מהעבר שהשארתי מאחור וכאשר
הבטתי בעתיד העומד בפתח. את פחד חברי את החששות, את הספקות
יכולתי לחוש אך לא מצאנו את המילים. איני יודע מתי נוכל למצוא
את המילים לתאר את שאנו מרגישים וכל אחד מאתנו נוסע על גבו
מטען שאינו יכול להסיר מעליו שמכביד על רגלינו.
גמדים החלו עוזבים את הכפרים, את המכרות והמערות אשר מלאו את
צוקי המוות אשר בגבול הצפון מערבי של הממלכה. במיומנות התאספו
בשולי הצוקים לבושים בבגדי הקרב ,בגרדומים ובשריוני קרב שעובדו
ביד אומן והם הביטו בצוקים כאילו להם זאת תהיה הפעם האחרונה,
ואולי באמת תהיה זאת הפעם האחרונה שיראו את הצוקים את ביתם.
תקעתי בשופר הקרב, בצעד כבד בתקיעת שופר שקרעה את הלילה והדהדה
לאין קץ התחלנו נעים לעבר מישורי הזאבים. רטט עבר בי בעודנו
צועדים במישור המקולל של הממלכה, רטט מפני קללה עתיקה אשר
רובצת על שודדים ורוצחים אשר מסתובבים חסרי מנוח עד אין קץ
בדמות זאבים. הדריכות והחשש מהעתיד לבוא, מן העתיד שמעולם לא
נראה מבטיח. פתאום הבנתי עד כמה אני קטן בממלכה הזאת, עד כמה
דברים שפחדתי מהם וסירבתי להכיר בהם עולים וצפים, עולים
ומתנפצים כגלים המבקשים לחדור לתוך ליבי ,לתוך מחשבותיי
להפילני לתהום ואיני יכול להם.
שלושה עמים, שלושה גזעים, שלושה צבאות הגיעו והתקבצו במקורות
נהר הארגמן. ברית לא ברורה בין גמדים, בני אנוש ובני האלפים
אשר הגיעו מקצוות הממלכה, ברית של יריבות רבת שנים של שנאה.
ברית של תהום אשר התאחדה נוכח תהום עמוקה יותר. דרכים ארוכות
ושונות כל אחד מאתנו עשה על מנת להגיע למקום הזה, למקום שאיש
מאתנו אינו חפץ להיות בו אך אנו מחויבים בברית ובהבטחה להגן על
היקר לנו מכל. מפני אלו המבקשים להחריב ולהרוס את היקר והחשוב
לנו.
הנה אנו עומדים כאן במקרו של נהר על מנת להגן, להראות שלא ניתן
שתיהרס הממלכה. אנחנו מביטים סביבנו ורואים צבא עצום אך האם
הוא מספיק עצום וחזק למול השנאה. ככל שאנחנו מביטים מקרוב
בחברינו אנחנו מבחינים בעצב, פחד חשש. חלומות שלמים מתפוגגים
ברגעים האלו, חלומות לעתיד לבוא נעלמים במדורות הלילה ואיננו
יכולים לעשות דבר. אנו יושבים בצילם של מדורות, מדורות השבט
אשר מאירות את אפילת הלילה אך לא את אפלת ליבינו.
שיחות חרישות מפרות את דממת הלילה, לילה אחר לילה, לילה אחד
מתוך רבים המקרב את הקץ לימים אותם אנחנו מכירים. המקרב את הקץ
לחלומות שלנו ליקרים לנו. פתאום אנחנו מרגישים כל כך שברירים
כל כך תלושים ואיננו יכולים לעשות דבר פרט מלנחם את חברינו
ולמצוא תקווה במקום שאין. התקווה נתנו לשוטים כך תמיד נאמר אבל
ככל שהזמן חולף מבלי לשוב אנו מבינים שאין בקרבנו שוטה אחד אשר
ינחם אותנו ויחזק את רוחנו שנטשה אותנו.
צבא האופל, צבא רוחות ושדים. צבא שחור כלילה החל עוזב את תחומי
העיר וינדיזוי. מאות אלפי לוחמים לבושים שחור, שדים ורוחות
רעות שהוזמנו לעולם שאינו להם, מאפלת תהומות זומנו לעלות על נס
את שנאתם, את קללת ואת דם החיים הנוטף מחרבותיהם. רצים הלל קרב
,יוצאים מכל פינות העיר והחלו מתפזרים באזור חוף הים האין
סופי.
צעדים כבדים הלמו בחול והרעידו את האדמה בעוד האופל צועד
קדימה. שקט מפחיד מלא את האוויר בפתחו של עימות בלתי נמנה.
פסיעות המרעידות את האדמה ומכסות את הארץ בפחד בלתי מוסבר,
בסבל העתיד לבוא, בחשש מאותו טרוף העתיד להתחולל. מהשנאת
הנקמה, הרצון להרוס להשחית את הקיים את השונה את אלו הנמצאים
מצידו השני של המתרס.
הם ישבו סביב המדורה כפי שעשו לילה אחר לילה,יושבים בעוד להבות
האש ריצדו על פניהם, בעודם מעיניים ולומדים מספרי הקסמים.
ואני, ישבתי בפינה הרחק מהם, מביט בהם מבלי להיות נוכח מבלי
ללמוד. הבטתי בהם וראיתי על פניהם את השנאה את הרצון לפגוע את
הרצונות שניסו להנחיל לי ולא הצליחו. את הרצון ללמוד את שאסור
ללמוד ואסור לעסוק. נסגתי לאחור מאחר וידעתי את המשמעות המעשים
שבקשה משפחתי ללמוד, ידעתי את שביקשו ללמוד את הידע שרצו
לרכוש. ראיתי את השדים ואת היצורים אותם למדו הורי לזמן. ככל
שהבטתי בהם הם היו לי לזרים שונים ממני אך היו הורי, אחי. אבל
משהו היה בהם שונה כאילו נלכדו בכישוף שאינו מניח להם.
מעולם לא הבנתי את היצורים אותם זימנו הורי, פעמים רבות ניסיתי
כאשר קראתי ולמדתי את הספרים האסורים. אבל ככל שקראתי הבנתי
אותם פחות ונראה שהם הבינו אותי פחות עוד יותר. הם ביקשו להרוג
להרוס ובכל זאת מצאו שפה משותפת אם הורי. ככל שהשדים מצאו שפה
משותפת אם הורי כך אני איבדתי את דרכי להורי. ניסיתי פעמים אין
ספור להבין אותם להבין את רצונותיהם, אבל ככל שהייתי יושב
לצידם לאור להבות המדורה איבדתי אותם באפלת הלילה, אבדתי את
הורי באפלה שיצרו הורי אם השדים. אפלת הכוחות המבקשים להרוס את
הקיים על הארץ.
מעולם לא יכולתי להבין שנאה כזאת, מעולם לא יכולתי להבין את
רצונם של ההורים שלי, של המשפחה שלי לנקום. הם בקשו להעניש
להחריב את אלו שהגלו אותנו אבל אנחנו אלו שגרמנו לכך. ידעתי מה
עשינו ויכולתי להבין את העונש על מעשינו אבל לא את הורי. שנאה
תמיד הייתה בפיהם כאשר דברו על מסע ההגליה למרות שלא היו
נוכחים בו. הם מעטו לדבר על התקופה שישבו בעיר ובצעו את המעשים
שעליהם נגזר עלינו ההגליה. אבל השדים סיפרו לי את שהורי מנעו
ממני, מהם יכולתי להבין שהם אכן בצעו את המעשים. ככל שהבנתי את
מעשי הורי כך הבנתי פחות את שנאתם את כעסם.
נראה שמהיום שהחל המסע הם בקשו לנקום, לנקום באלו שהגלו אותם
באלו שהורידו אותם מהעולם אותו הם חיו, באלו שנתנו עונש למעשה,
באלו שהורידו את הורי לקרקע המציאות. אני מפחד מהיום בו ימצאו
את הכוח לנקום, כהשנאתם מפחידה אותי ובלילות ממעט אני לצאת
מהאוהל כבלילה השדים מסתובבים בייננו ונראה שאנו הופכים להם
דומים יותר ויותר מיום ליום. השדים שוכנים בקרבנו, הם אלו
שספרו לי את סיפור הורי וידעתי שאת שספרו לי אכן בצעו הורי.
המחשבה על השנאה ונקמה מדירה שינה מעיניי אך איני יכול לעשות
דבר רק לקוות שמעולם לא יגיעו לכוח הדרוש על מנת לבצע את
רצונם.
ימים חלפו והפכו לשבועות, שבועות חלפו והפכו לחודשים ,חודשים
חלפו והפכו שנים. שנים של המתנה של סבלנות של לימוד של צבירת
כוח, כוח להשחית את הארץ. כוח זרם בגופם והוא כוח נקמתם שנראה
שככל שחלף הזמן הלך והתעצם. ככל שהבטתי בהם הפסקתי להכיר את
הורי ויכולתי לראות רק את הרוצחים האנסים השודדים משחיתי הארץ
אשר הזכירו יותר את אלו שבגללם נענשנו לראשונה. שנאה צמחה
סביבי, שנאה שלא יכולתי לה אשר בקשה לעצמה את הארץ, אשר בקשה
להרוס ולהחריב את הארץ אך יותר מכך בקשה את רגע הנקמה.
ראיתי את רצונם בלילות כאשר ישבו סביב המדורה, ראיתי את רצונם
להשחית את הארץ כאשר זומנו השדים. ידעת את רצונם לשלוט על
הארץ, לשוב להיות כבעבר אדוני הארץ אדוני הכול. ראיתי את הכוח
שצברו וידעתי שדברים החלו לנוע לסופם של הדברים מבלי שאוכל
לבצע משהו, מבלי שאוכל לפגוע בכוחם מבלי שהצליח להניע מבעדם
לממש את רצונם לממש את נקמת השנים נקמה. הרצון הפך לנקמה,
חייהם הוקרבו עבור הרגע הזה, הרגע בו יוכלו לפרוץ מבעד לגבולות
אשר נכפו עליהם ולקבוע גבולות חדשים חוקים חדשים בהם הם
השולטים ולא הנשלטים.
כאשר התיישבו ארצות החופש לדון בסכנה המתפתחת מדרום ומתחילה
לצבור תאוצה ידענו שעלינו לעשות רבות על מנת להתכונן. איש
מאיתנו שישב באולם לא סס למלחמה אבל נראה היה שהיא ססה לעברנו.
ידענו שאנו בפתחה של מלחמה על ביתנו ועל הערכים שאנחנו מאמינים
בהם. וכך בלא רצונות רבים ידענו שאנו מחויבים לגייס את צבא
העמים על מנת לעמוד מול הסכנה הניצבת בפנינו. ידענו שאנו
מחויבים לעשות הכול למען אלו שיבואו אחרינו כידענו שעתידנו
הינו כאורו של הנר הדולק בחלון.
אף אחד מאיתנו לא מהר לקבל את ההחלטה, אבל ידענו שזאת ההחלטה
היחידה שיכולנו לקבל בצילו של לילה קודר, הייתה זאת החלטה
יחידה במקום שבו אין בחירה רק תגובה. מעולם לא נראה העתיד אפל
כמו בימים האחרונים, הידיעות שהגיעו על העתיד לבוא נראו עגומות
ולא בשרו טובות, הם בשרו את שידענו אבל בקשנו לא לדעת ולא
לראות, אבל האמת תמיד טופחת על פניהם של אלו שאינם יודעים
לראות. ידעתי שעלי להחליט את ההחלטה האחרונה ולהציג את שהיה
ידוע ולקבל את שכולם ידעו שצריך לתת אבל לא רצו, אבל בסופו של
לילה שהשמש התחילה להראות את קרניה קיבלנו את ההחלטה הקשה. צבא
ארצות החופש יתכנס ויתארגן להגן על היקר החשוב לנו.
ידעתי שלמלחמה הזאת כוחנו לא יספיק ויצאתי למסע, מסע שהינו
שבמבנים הינו תקווה מסוימת. מסע במטרה לבקש את עזרתו של המסדר
הלבן. באולם רחב ידיים נטול קישוטים והדר קיבלו אותי. ידעתי
שיודעים ומבינים הם את התמונה, ויודעים את שבאתי לבקש. הם
הביטו בי מבלי לומר דבר. הרגשתי את השיחה שלהם למרות שדבר לא
נאמר, שקט כבד ירד על כולנו ובכל זאת יכולתי לדעת את המוטל על
הכף, עזרתם או מותנו. הם הביטו בי בהבנה ובפעם הראשונה פתחו את
פיהם, שדי המלחמה ודרקוני הקסם יעמדו לצידכם במערכה הזאת.
המילים האלו הפשוטות כל כך היוו את התקווה שכל כך הייתה חסרה
לנו, אתה עומד לבדך בצילה של מלחמה העתידה להחריב את כל שאתה
מכיר ואתה לבדך ופתאום אתה מבין שלא תהיה לבדך ברגעים הקשים
שכל היקר לך ייהרס סביבך, שיש סיכוי שתזרח השמש ביום למחרת
ותשמע את ציוץ הציפורים.
עזבתי את המסדר יודע שאולי עכשיו יוכל כוחנו לעמוד מול השנאה,
אולי עכשיו נוכל להגן על היקר לנו. ידעתי את המחיר אותו היה
עלינו לשלם, את החיים אשר יוקרבו וימלאו את הארץ בנהרות של הדם
אשר וירוו את האדמה. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה הקשה שלוותה
אותי בחזרתי. שמחתי על העזרה אבל שקעתי בדיכאון מול המחיר,
למחיר אותו טרם שילמנו אבל אנו עתידים לשלמו ואיננו יכולים
לעשות דבר על מנת להקטין את המחיר פרט מתפילה שהמחיר לא יעלה.
מעולם לא אהבתי את המלחמה כאין בה מנצחים רק מפסידים, ובמלחמה
הזאת שאנו חייבים לנצח בכל מחיר יכול להיות שהמחיר היה מחיר
כולנו.
כולם נערכו למלחמה הזאת, ישבתי על גבעה רמה המשקיפה על אזור
הקרב העתידי. ראיתי את הכוחות הבאים ונאספים. ראיתי את הכוחות
מכינים את מותם שלהם ואת מות חבריהם, ראיתי ולא יכולתי לעשות
דבר כנגזר עלי לכתוב את המאורעות העלו לטובת העתיד אם היה אחד
כזה. ראיתי את עשן המלחמה את כוחות האופל מתנקזים וזורמים
לנקודה אחת ולרגע פחד אימים נפל עלי והספרים נפלו מידי. לרגע
נשאבה נשמתי לקרב שלא אני זימנתי, בקרב על גורל נשמתי בקושי
נחלצתי. משם ממרומי הגבעה, בעודי מביט בכוחות הנערכים בכוחות
ההולכים ומתגבשים בפחדים, ברצונות, בנקמות בחשש במוות שנשא
באוויר. מי הזמין את מלאך המוות לנצח על מותם של כה רבים.
בעודי ישוב על הגבעה יכולתי לראות את צבא ארצות החופש נערך,
לוחמים רבים מלאו את האדמה וכיסו אותה. התפרסו לאורך נהר
הארגמן ומישור הכוכבים הנופלים יוצרים חיץ בייננו לבין צבא
האופל. צבא ארצות החופש מתפרס בין ביצורי ענק שנבנה אם התגברות
הסכנה, ניתן לומר שהמנהיגים יכלו להריח את הסכנה ואם תחילת
התגברות כוחם של צבא האופל ושל המשפחה החלו בבניית הביצורים
בתקווה שיום אחד יגנו על הארץ מפני זעמם של אלו. ואולי עשו אבל
לא עשו מספיק, מי אני שאשפוט ביום הזה. אני משקיף על ההווה
בידיעה שאת שיבוא נקבל כלא ניתן לשנות אותו.
חומה אימתנית נבנתה בין ארצות החופש לארצות האופל, יותר נכון
ממלכת האופל. ככל שגדל כוחם הלכה ונצבעה האדמה אפור וכך סמנה
את הגבול בין הממלכות, לסמן את גבול שנאה. החומה המבדילה בין
הטוב לרע, אין לפחד תקווה. ואני מביט בכל הארץ הזאת וחושש
שחומה זאת תיפול והשנאה תשטוף את הארץ הזאת ותחריב את כל הטוב
שיש לארץ הזאת להציע. רבות תלוי בחומת אבן ולוחמים בשר ודם עד
שנדמה שעולם שלם הוזה שיוכל למול השנאה, הרי להם הכול ולנו
דבר. מדוע אני נתקף ייאוש בשעה שאולי יש תקווה.
שישבו מנהיגי השבטים, מנהיגי הגזעים לדבר על העתיד לבוא, ישבתי
אני בפינת האולם בגלימה שהסתירה את גופי וחשפה רק את פני. כולם
ידעו וחשו את נוכחותי, אבל ידעו שכל עוד איני מבקש להיות מעורב
לא החשוף את גופי. בקשתי להקשיב למנהיגים, לראות את דרכם ואת
עצתם למצב לראות האם ישכילו הם למצוא פתרון טוב יותר למצב
הנוצר. ככל שהקשבתי להם ידעתי שאת שאני יודע על המלחמה הם
יודעים, את שאני יודע על מחיר הדמים אותו אנו עתידים לשלם הם
יודעים ודבר איננו יכולים לעשות פרט מלקוות לטוב ביותר.
ככל שהדיון נמשך יכולתי לשמוע את מוחי חושב האם לא טעינו
שהגלנו אותם, האם עשינו את המעשה הנכון אז. האם מעשי אבותינו
גזר את גורלנו היום ואת עתידנו מחר. אבל ככל שהמחשבה הזאת
הציקה לי ידעתי שלא יכולנו לעשות דבר אחר היה עלינו להקיאם
מתוכנו, להוציאם מאיתנו למען הארץ תשקוט. אבל האם היא באמת
שקטה או רק נרדמנו בשמירה ולא ראינו את האופל מחדש את עצמו
ופוסע בצעדים חרשים לתוכנו ופוגע בנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ברגע שיפרסמו
סלוגן שלי, אני
אוכל למות
בשקט.


בת 103, אחרי
13,926 סלוגנים
שלא פורסמו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/7/05 1:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד גלבוע

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה