זהו... עכשיו אני יודעת ששום דבר לא יעזור... אף אחד לא ישנה
את ההורים האלה שכל כך ממררים לי את החיים... יש אנשים שאפילו
לא מכירים אותי... ומכירים אותי יותר מההורים שלי... הם מאבדים
אותי, הם בכלל לא יודעים למה הם מכניסים את עצמם, הם עושים את
זה מתוך דאגה... זה מה שהם חושבים... הם מאבדים אותי...

אני כולי אדומה ועיני נפוחות מבכי, נמאס לי... נשארו לי עוד
דמעות? אולי אם אשתה אז יצאו עוד? נמאס לי מהמצב שאני צריכה
להיות הומלסית... חסרת כסף, אוכלת חינם... חרא של בת... עובדת
מהבוקר עד הערב ובכל זאת יש להם טענות... מוכרת את הגיטרה שלי,
החיים שלי, בשביל לא לבקש מהם כסף לנהיגה ועל הפלאפון שמרוב
שאני בורחת מהבית, זה הכלי הכי יקר שיש לי...

חברות שלי רוצות לעודד אותי... אף אחד לא יכול לעזור לי... אף
אחד לא יכול לשנות את ההורים שלי... אני צריכה להגיד תודה בכלל
שהם לא מרביצים לי... למרות שמילולית הם הורידו לי את הבטחון
לקרשים ולשורשים ולתעלות הביוב ומה שאתם רק רוצים...

נאבדו לי חברים... החברים שעוד נותרו, שהם כל עולמי, כל כך
עוזרים לי... אני כל כך אוהבת אותם... הרי אליהם אני בורחת...
איתם אני גדלה... עם אמא ואבא שלהם אני מדברת שעות... ועם
שלי?

זהו, כשהיא נכנסת... האווירה משתנה... אי השייכות משתלטת על כל
הבית והדיירים החיים בו, רק כשהם אינם, אני יכולה להגניב
אותה... הם שונאים אותה... הם קוראים לי "דג ששוחה נגד הזרם",
הם קוראים לי חולת נפש... הם בטוחים שהיא שינתה אותי ושכל
הדברים הרעים שקוראים לי בחיים קורים בגללה...

והכל בגלל אבא שלה...

הקול שלי צרוד כבר מרוב כל הצרחות של ההגנה העצמית שלי
בפניהם... פשוט נמאס לי, לידם אני מתנהגת כמו מטורפת ועם
החברים אני כל כך בנאדם אחר... אתם, אין לכם מושג מי אני ובכל
זאת אתם מכירים אותי יותר מההורים שלי...

חברה שלי רוצה לעשות לי יום כיף... אז זה יעביר כמה שעות...
כאילו שלא קשה לי גם ככה... זה לא קשור אליה, זה קשור להיא
שבצבא... שרחוקה ממני... שאליה אני בורחת בכל פעם כשאני בכסאח
עם ההורים... ועכשיו... היא בצבא, רחוקה ממני... אני לא יכולה
להגן עליה והיא לא עליי...
וכשהיא חוזרת הביתה, עולה שוב השאלה... "איפה נישן היום?" בבית
שלי? אצל חבר? חברה? בים? ברחוב? בגן שעשועים?

איפה? תגידו לי אתם... איפה?

למה פעם אחת אני לא יכולה להרגיש "נורמלית" בבית שלי... למה עם
חברים אני כן מרגישה... למה הם מקבלים וההורים שלי אחרי שנה
וחודשיים לא זזים מהדיעה שלהם...?


נמאס לי מהניכור, ההשפלה, המבטים, ההתלחששויות... אני פשוט
רוצה לחיות שוב...


עכשיו שתיתי עוד מים, בטח עוד מעט יהיו שוב דמעות...