שלוש דקות לפני... הוא פשוט ישב שם. הזגוגית שלפניו היתה קצת
חלבית אז הוא לא יכול היה לראות מי עמד מאחוריה. אבל הם יכלו
לראות אותו טוב טוב. הוא שמע את הבכי של אמא שלה. המתקן על
הראש קצת הכאיב - אבל מה זה לעומת הסבל שהם חשו. אמא שלו עוד
ניסתה להציל אותו. כנראה שזה התפקיד שלה בחיים - להושיע את
גוזליה כשהם כבר לא יכולים להושיע עצמם. ברגע שהיא שמעה את רוע
הגזרה, היא החלה מיד במסע של התכתבויות כדי לנסות ולהשיג לו
עוד זמן. הוא לא היה בטוח שהוא רוצה עוד זמן. "לשם מה?" הוא
שאל אותה בביקור האחרון, "זה מגיע לי. את יודעת את זה ואני
יודע את. לשם מה את מתאמצת כל-כך להציל בנאדם שמגיע לו למות?"

"אני אוהבת אותך", היא אמרה לו, "אני אמא שלך - לא משנה מה".
אמא שלי. בית גידול לרוצח, הוא רצה לומר לה - אבל ידע שלא תוכל
לעמוד בזה. לא היה לו כוח לדמעות שלה יותר. הוא לא רצה לחיות
אבל פחד שאם יגיד לה את זה, היא תפסיק לנסות להציל אותו. היה
לו נעים שהיא רוצה להציל אותו - לפחות מישהו. עכשיו הוא ניסה
לעשות תרגיל שלימדו אותו באוניברסיטה, באיזה שיעור פילוסופיה
משעמם כשעוד היה "נורמלי", כשעדיין יכלו להסתכל עליו ולומר
"הוא כל-כך מוכשר הוא יגיע רחוק. אין ספק". כן... הוא אכן הגיע
רחוק. מוקדם מן המצופה.

'...כעת נעלה למודע את הלחץ שמפעילה משענת הכיסא על הגב - זו
דוגמא למה שלייבניץ מכנה 'תפיסות קטנות' או הלחץ שהנעליים
מפעילות על כפות הרגליים - זו עוד דוגמא, אתם רואים, המוח שלנו
מוצף באינפורמציה... כל הזמן...

הוא ניסה גם כן. הוא התחיל במלחציים על הראש. הוא הרגיש את
הפלדה הקרירה נגד הראש הקירח שלו, שזה עתה גולח. הוא עבר לגב -
אותה משענת כיסא שכבר הספיקה לספוג את חום גופו, אבל כבר לא
היתה זו אותה משענת של כיסאות האוניברסיטה - שלעתים היו קשים
ולא נוחים ולעתים רכים ומשרים אווירת הירדמות... רצון לישון.

הוא עבר לזרועות, הוא ניסה לחוש את רצועות העור שכפתו אותו
לכיסא - אך הידיים שלו היו רדומות. הוא לא חש דבר רק נימלול
כזה. הוא יכול היה לומר לשומר לשחרר קצת את האחיזה של הרצועות,
אבל - הוא חשב לעצמו - לשם מה... בקרוב גם הנימלול הזה ייעלם.
יתפוגג לאין גדול שבו לאף אחד לא משנה מה הרגשת שלוש דקות
לפני...

הוא ניסה להתרכז עוד, בבטן שלו שקרקרה - למרות שטרף כמו חזיר
רק שעה קודם לכן. מעניין מה מקור המנהג הזה... "הארוחה
האחרונה" - גם ההוא שם, המושיע, אכל בפעם האחרונה בחייו. אבל
תמיד נדמה היה לו שמטרת הסעודה היא לא באכילה - אלא בהתכנסות
הזו סביב שולחן אחד. ההנאה היתה מהאנשים ולא מהאוכל. לכן נדמה
היה לו שהמחוקק פשוט פספס את הפואנטה כאשר ציווה כי לכל נידון
למוות יש הזכות לארוחה אחרונה... בבידוד. לבד. כשהגישו לו את
האוכל הוא אכל ובתאבון רב - שוכח את האידאל שמאחורי. הוא חשב
על זה - זה היה כמו למלא דלק במיכל של מכונית שמיועדת
לפירוק...

הוא צחק לעצמו כשנזכר בזה כעת... ומיד כבש את צחוקו כי עיניו
נתקלו לפתע בעיניו של השומר - חמור סבר השומר הזה - כאילו הוא
זה שיושב על הכיסא.  נדמה היה לו כאילו הוא כבר מת. כאילו הוא
מרחף קרוב לתקרת החדר, מתבונן בכולם מלמעלה. צוחק לעצמו. הכל
נראה לו כמו סרט - כאילו רק הגוף נמצא שם.

איזו יפה היא היתה. מנקרת עיניים. מנוקרת עיניים - אחרי שהוא
סיים אתה. שפתי אש של מוצצת - אוי מה היה נותן עבור מציצה ממנה
עכשיו. הוא דמיין אותה על ארבע מולו, מציצה בפניו ומוצצת...
צמרמורת של עונג עברה בו - מחשמלת. הוא נע באי נוחות, מנסה
להזיז את הידיים בתוך רצועות העור שקרעו לו את הבשר. אחד
השומרים שם לב שהידיים שלו מכחילות. הוא ניגש אליו ושחרר... או
תחושת הדם שחזר לזרום בידיו השתלבה עם ההנאה שהסבה לו המחשבה
הקודמת... הקטן שלו הזדקר. השומר הבחין בכך והבליע חיוך.

הוא אהב את החזה שלה. שופע. מזדקר - חצוף כזה. דורש תשומת לב.
בשעות הארוכות ששכבו במיטה היה מלטף אותו, מוחץ אותו בין ידיו,
צובט את הפטמות האדומות הגדולות עד שצעקה מכאב. ואז היה מלקק.
בתחילה בעדינות, ברוך ואחר-כך בפראות... מחזיק אותם בידיים, את
השדיים המפוארים, מוחץ, נושך... אה, היא היתה משתוללת - בהתחלה
מעונג ואחר-כך מכאב מהול בעונג... הקטן התקשה עוד יותר...

הגוף החם הזה בידיים שלו. הגוף שלא מסוגל היה עוד לשאת את
החיות שבו. הוא הרג אותה. הוא השמיד את החיים האלה.

אמא שלה התייפחה. מדהים כמה הן דומות. אמא שלו ואמא שלה. אם
המנוחה ואם המנוח. ירחם האל על נשמותיהם. הוא לא ראה אותה -
אבל הכיר את ההתייפחות.

To be continued...