לברוח... לברוח.
רק לשמור על כל האיברים שלמים. לאסוף מספר מחשבות תועות
ולברוח.
"איפה העוגן?" היא שאלה אותי, "מה מחזיק אותך כאן?"
אני רוצה הביתה, אמרתי לה, הבעיה היא שאני לא יודעת איפה זה
"הביתה" ונדמה לי לפעמים שזה כבר היכן שזה היה בעבר...
מה זה הביתה?" היא שאלה אותי, "זה מקום?"
זה מקום, עניתי לה, אבל זה גם מצב רוח... את יודעת, היכן שאת
מרגישה בטוחה, את יכולה להוריד נעליים ואף אחד לא יגיד לך
שהרגליים שלך מסריחות...
היא חייכה אלי. לא ידעתי אם היא באמת הבינה על מה אני מדברת.
היא אמרה לי ש"הבית" שלה כבר מזמן נהרס. הוא קרס ברעידת האדמה
האחרונה. "את יודעת, רעידת האדמה היתה ב-77'. כולנו חשבנו שזו
קונספירציה של הקומוניסטים - הם רצו להרוס גם את מה שנותר לאחר
החורבן שהם הטילו בבוקרשט".
צחקתי עליה. אני חושבת ששמעתי את הסיפור הזה כבר אלפי פעמים -
על קונספירציות וקומוניסטים... ורעידות אדמה. אני אף פעם לא
יודעת אם היא מדברת ברצינות. לפעמים נדמה לי שזה האלצהיימר
שמדבר מגרונה - אבל לפתע היא מתפכחת. פתאום נראה לי שמה שהיא
אומרת הגיוני, משום מה, שהיא שוב אותה אשה שגידלה אותי כמעט כל
ילדותי, שהיא מכירה אותי שוב ולא חושבת שאני עוד אחת מהעוזרות
הסיעודיות שמסתובבות בבית החולים. עוצרות לרגע ליד מיטה מסוימת
ומעניקות לשוכב בה מספר דקות של חסד. לא יודעות שהשיחה הזו היא
אולי השיחה האחרונה...

הבטתי בה. היא פתאום נראתה לי כמו ילדה. כולה מצומקת, משתעלת
שיעול כבד כל כמה דקות. אני מנסה לספר לה מה עובר עלי וקולי
נבלע בתוך השיעול. נו מילא, אולי עדיף ככה. אני לא ממש בטוחה
שהיא מבינה מה אני אומרת לה במילא. אוי כמה אני אוהבת אותה.
כמה רציתי להיות כמוה - איתנה כמו איזה גזע, שניצב שם אלפי
שנים לפני שאתה לקחת נשימה ראשונה ונדמה שגם יהיה שם הרבה
אחריך. גם עליה חשבתי כך. שתחיה לנצח.
אבל אני רואה אותה דועכת יותר מיום ליום. עכשיו יש לה הרבה
פחות רגעי פיכחון והרבה יותר רגעים בהם היא ממלמלת לעצמה -
מדברת עם בעלה, שנמצא כבר 10 שנים עמוק באדמה...
זה אתגר בשבילי לראות אותה ככה. אמא בדרך כלל עוזבת את החדר
כשהיא מתחילה עם "השיגיונות", אמא לא יכולה לעמוד בזה - אבל
אני... אני נשארת אתה שם. מלטפת לה את היד. זה כמו מבחן עבורי
- עד כמה הלב מסוגל לשאת את המוכר שהופך לנגד העיניים לזר,
למנוכר ולפעמים אפילו אלים ממש...
כן, אני זוכרת שפעם, מתוך איזה התקף דמנציה, היא היתה משוכנעת
שהיא חייבת ללכת לרופא השיניים כדי שיתקן לה את הפרוטזה. היא
צעקה. "אני לא יכולה יותר ככה, אני לא יכולה לאכול - תגידי
לאמא שלך שאם היא לא מוכנה לקחת אותי, אני אזמין מונית ואסע
לבד". היא התרוממה מהמיטה במה שנותר מכוחותיה. פתאום היא
התמלאה בחיוניות שכזו... היא תלשה את האינפוזיה מהיד, הדם ניתז
מהזרוע שלה. טיפות קטנות נספגו במצעים הורודים של בית החולים.
הדם המשיך לזרום במורד הזרוע - היא בכלל לא שמה לב. היא יכולה
היתה לדמם למוות ולא לשים לב... גם את מסיכת החמצן היא תלשה
בזעם והמשיכה לצעוק "איפה המונית? איפה המונית שלי? אני מאחרת
לרופא השיניים!" היא קפאה לרגע. נרגעתי. חשבתי שההתקף עבר. אבל
אז היא העיפה בתנועה חדה את השמיכה, הורידה את הרגליים מן
המיטה, והתכוונה לקום.
היא היתה כל כך חלשה שוב. ראיתי את המאמץ על הפנים שלה. היא
ניסתה לדחוף את עצמה מעל המיטה - אבל הידיים... הן היו כל כך
חלשות, כל כך רזות, כמו ידיים של בובה ממורטטת, העור היה ממש
תלוי על העצמות. הורידים בלטו החוצה, הציפורניים היו מכוסות
בפטריות שחורות, הידיים רעדו קצת. זרוע ימין היתה מכוסה כולה
בדם. הדם - היה לו צבע כהה כזה - לא טבעי, בגלל המחסור
בחמצן... היא שוב נרגעה לרגע. היא היתה כל כך קטנה. הרגליים לא
הגיעו עד הרצפה והיא נדנדה אותן קדימה ואחורה לסירוגין. כפות
הרגליים היו סגולות - כנראה בשל כשל במחזור הדם.
היא דחפה את עצמה בשארית כוחותיה - הצליחה לעמוד על הרגלים -
מקל ההליכה שלה עמד ליד המיטה - למרות שכבר חודשים שלא השתמשה
בו - מניידים אותה בזמן האחרון רק על כיסא גלגלים - 'היא חלשה
מדי' - הם אומרים.

ניסיתי לעזור לה, אבל היא הדפה אותי. היא הרימה את המקל מולי
בתנועה שלא יכלה להתפרש לשני פנים - 'אל תתקרבי'. היא דידתה
בחדר הקטן עם האוויר הדחוס. "איפה הבגדים שלי? אני צריכה ללכת,
איפה הם?" היא שאלה. קפאתי. לא ידעתי מה לענות לה. "תשמעי",
אמרתי לה אחרי שתיקה ארוכה, "אני אקרא לאמא שתעזור לך
לפחות..." "לא רוצה", היא צעקה. בכלל לא הבנתי מאיפה יש לה כח
לצעוק. "פשוט תגידי לי מה היא עשתה אתם - אני יכולה לבד". "את
בקושי עומדת", אמרתי לה, "בבקשה לפחות שבי ואני אביא לך
אותם..." "עזבי אותי, פשוט תגידי לי איפה הם". השתתקתי. ראיתי
את העלבון בעיניים שלה. היא חזרה אלי פתאום. לאט לאט היא
התקדמה לעבר הכיסא שעמד בחדר. בכבדות שכזו. של אדם מיואש, של
אדם מודע למצבו. היא התיישבה והניחה ראשה על מקל ההליכה.
היא כבר לא היתה שם. זו הייתה ההבלחה האחרונה של סבתא שלי.

אני יושבת אתה עכשיו. כמו עם בנאדם זר. בכל פעם שהיא רוצה לומר
משהו, היא עושה לי סימן כדי שאוריד מפניה את מסיכת החמצן. היא
קוראת לי בשם של אמא שלי. לא ממש מזהה אותי עוד. האשה החזקה
הזו. לא נותר ממנה אלא שבר כלי - גרסה מהוהה ודהויה של מה שהיה
פעם. היא עדיין מחייכת אלי - אבל כשאני מתבוננת בעיניה היא
איננה שם - מעניין איפה היא עכשיו. החיוך הזה - נראה כאילו
מישהו מרח אותו על הפרצוף שלה...
אני מלטפת לה את הראש. השיער רך - תמיד היה לה שיער יפה. עכשיו
הוא קצת פרוע כי לא שמו לה רולים כבר הרבה זמן. שקט. שקט של
לפני המוות.
רק לפני רגע עוד דיברנו על בריחות. על רעידות אדמה, קומוניסטים
וקונספירציות. עכשיו יש רק שקט. המוניטור סופר את פעימות הלב -
הבוכנה עולה ויורדת - מכניסה חמצן לריאות התשושות.

בעוד רגע יהפוך האדם לגוש בשר ואני אלך הביתה. אל החיים.