האיש בספסל האחורי הנמיך את קולו  עד שכמעט לחש, הוא קירב את
הטלפון הסלולרי לפיו, שפתיו לחות כמעט נוגעות בפומית. עיניו
רשפו מתחת לגבות שכמעט התחברו לקו אחד, אפל.
- "תסלקי את זה, תסלקי את זה משם".
הנוסעים בספסלים שמלפניו שקעו בקריאה מעמיקה של העיתון או בהו
החוצה.
- "חסר לך שאני בא וזה שם", איים. משהו בקולו היה מאוד משכנע.
- "ותנקי, תנקי טוב טוב, אני לא רוצה טיפה מהלכלוך של המניאק
הזה בבית".
הוא הקשיב. מה ששמע ממש לא מצא חן בעיניו.
- "לא מעניין אותי, את שומעת, ממש לא מעניין אותי המזדיין הזה,
תנקי טוב, תנגבי כל הסכינים, תסגרי הדלת ותלכי הביתה", ירה אל
הצד השני.
הוא סיים את השיחה והביט סביב. איש לא העז לפגוש את מבטו.
האוטובוס עצר בתחנה. ועלו אליו ארבעה נוסעים - שתי רוסיות,
צעירה ומבוגרת שפטפטו במרץ, אתיופי צעיר ודק שאוזניות של
דיסקמן תקועות באוזניו וחייל ממושקף שעיניו נראו גדולות ותוהות
מבעד לעדשות העבות.
החייל שעורו חלק והבעה ילדותית על פניו התיישב ממש לפני האיש
בספסל האחורי.
הטלפון צלצל במנגינה עליזה ומתרוננת.
- "מה עכשיו?" אמר בקול רם, רם מדי.
הרוסיות חדלו מלהגן והקשיבו עם מרבית הנוסעים האחרים.
החייל הסתובב ובהה בפליאה באיש ישר אל עיניו הרושפות.
- "אמרתי לך שלא מעניין אותי, כן משטרה, לא משטרה. תנקי, תסגרי
ותתחפפי משם".
הוא סגר את הטלפון בחמת זעם והחזיר מבט לחייל הבוהה שמיהר
להשפיל עיניים, ואחר כך הפנה את מבטו, כמו שאר הנוסעים, החוצה.

רוב הנוסעים התאמצו לשתוק והשתדלו לנשום בזהירות, שלא לעורר
תשומת לב. היחיד שזז והתנועע לקצב מנגינה שהאחרים לא יכלו
לשמוע, היה האתיופי עם הדיסקמן.
האיש בספסל האחורי פתח רוכסן בתיק הקטן שהחזיק. הוא טמן את
הטלפון בתיק ושלף מתוכו שקית ניילון קטנה. הטלפון צלצל שוב.
האיש התעלם וסגר את הרוכסן. הטלפון המשיך לנגן בקול עמום מתוך
התיק עד שנדם. האיש פתח את השקית והוציא ממנה משהו עטוף במפית
נייר גדולה שהייתה מוכתמת בעיגולים של שומן.
מתוך עטיפת הנייר הוא הוציא החוצה יד קטנה, מטוגנת, מצופה
בפירורי לחם. זו היתה יד לא גדולה במיוחד - קשה היה להבחין
בגלל הציפוי הפריך אם היא גברית או נשית. האצבעות היו מכופפות
קלות פנימה והאגודל התנוססה מעליהן - משגיחה שהכל בסדר.  
הוא החל לכרסם את הבשר מאצבעות היד. היו לו שיניים חדות וקטנות
ולשון אדמדמה ומהירה שנשלפה מבין שפתיו, טיילה בזריזות בין
העצמות, אוספת ומלקטת כל פיסת בשר. האיש כוסס הלוך ושוב על פני
האצבעות עד שנותרו רק העצמות חלקות, לבנבנות ונקיות.
כשסיים לכרסם את הבשר שעל האצבעות החל באותה יסודיות לכרסם את
בשר כף היד עצמה.
תוך כדי כרסום נשרו פירורים זהובים מהציפוי על מכנסיו, והוא
ניקה אותם בטפיחות נמרצות. החייל ניסה ללכסן את מבטו ולהציץ
באיש, אך כשנפגשו עיניהם הוא חזר והפנה מבטו החוצה, נבוך.
האוטובוס שוב עצר בתחנה, הרוסיות ירדו ועלה תלמיד תיכון ארוך
שיער, שהתיישב בספסל שליד הדלת.
האיש בספסל האחורי חדל לכרסם. עטף את שאריות היד המטוגנת במפית
הנייר המוכתמת, החזיר לשקית הניילון, פתח את הרוכסן של התיק,
החזיר את השקית לתיק ושלף את הטלפון הסלולרי.
הוא חייג בנקישות החלטיות על המקשים.
- "את ויקטור", אמר לפומית.
- "שלמה, שלמה מהביטוח מחפש אותו", ענה למה ששאלו בצד בשני של
הקו.