לאבא יש קרחת. שנים זה היה מצח גבוה אבל היום אני יודע - קרחת.
משני צידיה דבלולי שער מאפיר - זכר לבלורית שער צפופה שהתרוממה
רחוצה ובוהקת לצידו של שביל מוקפד. את המצח חוצים שלושה קמטים.
בהתחלה הופיעו רק כשאבא כעס או צחק או התעצב, אבל עם השנים הם
הלכו והעמיקו עד שנשארו שם כל הזמן, אפילו בזמן שישן. הגבות של
אבא בהירות. גם כשהיה שזוף מאוד נותרו הגבות בהירות - שני
פסי-דגש מבהיקים המכתירים את עיניו של אבא. לאבא עיניים שמבטן
התחלף בין ירוק לכחול לאפור. כשאני מתגעגע לאבא אני מתגעגע
לעיניו. את גווני העיניים הללו ירש בני הצעיר, אך לא את מה
שהשתקף בהן - תקוותיי ואהבתו, כעסיו ופחדיי, ציפיותיו
ואכזבותיי, הצמא הגדול שלי והרעב הגדול שלו. בעיניו של בני
משתקפות התהיות שלו ושלי, אך לעתים אני מוצא בן את הנחמה ההיא
של אבא. לאבא יש היום אף גדול, בשרני. את אפו של אבא מאז איני
זוכר. היה לו אף, בזה אני בטוח כי מתחתיו היה שפם, והרי אין
שפם בלי אף. זה היה שפם דק, גנדרני, מהסרטים. הפליא אותי שאבא,
ששתי רגליו החזיקו על הקרקע גם אותי כשנשא אותי על כתפיו, רוצה
להיות מין  גבר גבר, כמו שצריך, נועז והחלטי, שילוב של ארול
פלין, קרי גרנט, המפרי בוגארט וההוא מ"חלף עם הרוח". ללחייו של
אבא היה מגע נעים, מדגדג ולפעמים קצת דוקר. הכי אהבתי שקצת
דקר, כי אז היה לו גם ריח של עבודה - ריח שדות וזעה, טרקטורים
וצינורות. הוא היה אז הכי רך וסלחני ושמח אליי, מושיט לעברי
שתי זרועות גדולות 'מי בא לאבא?' לאבא שפתיים עבות, לחות. הוא
ידע לקפל אותן לפס דק ולשרוק שריקה מחרישת אוזניים, צפצפנית
ומיוחדת, השריקה של המשפחה. זו הייתה שריקה שידעה לפלס לה דרך
בתוך כל רעש, לחצות מעבר להמון שהתאסף מול במת יום העצמאות,
לעבור בין כל החנויות של המרכז המסחרי, לעוף מעל לפארק הגדול,
לפלס את דרכה בין המתרחצים בחוף הים ולגעת בי. אני שומע את
השריקה ההיא מדלגת מעל  לשנים, לכאבים, לגעגוע, נושאת איתה את
הכמיהה אל הפשוט, הברור, הבטוח ומודיעה לי - אבא פה.