לדובי הייתה עין אחת. מהמקום בו הייתה אמורה להיות העין השנייה
השתרבבו שני חוטים, זולגים על לחיו השעירה.
דובי היה אלוף בלחכות. כל הבוקר היה מחכה לי שאחזור מהגן. אחר
כך היה מחכה שאגמור לאכול ארוחת צהרים, ואחר כך היה מחכה
שאגמור לשחק, וכל הלילה היה מחכה לי שאקום בבוקר ואלך שוב
לגן.
כשהיה מחכה, הוא ישב זקוף, ללא תנועה, ידיו חסרות האצבעות
פשוטות קדימה. רגליו גם הן פשוטות קדימה, ממאן לכופף את ברכיו,
כפות רגליו מצביעות אל התקרה. לדובי היה פה מתוק אליו רקום
חיוך מכווץ. בעינו היחידה, הענברית, היה מביט במי שנכנס ויצא
מן הבית, שותק בשגרה ושותק באסון, מחכה.
לפעמים הלכנו לישון יחד. אימא חשבה שככה אולי יותר טוב.
אפו המחוספס והקריר התחכך אל לחיי והוא הדיף ריח עדין של טחב
וצמר רטוב. אני מיאנתי להתנחם בו, וצער הבדידות נשאר תלוי
מעליי, מחניק וכבד, דובי לא הספיק כדי להפיגו.
דובי, אני חושב, עדיין מחכה, בחדרי ילדותי, במיטתי המסורגת.
אני צריך רק להושיט לו יד והנה הוא כאן איתי, קרוב ומתוק
כזיכרון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.