הם שכבו על הרצפה מונחים אחד מעט על השני, חסרי צורה אסתטית,
נטולי הבעה. אני רציתי להדליק סיגריה אבל אחרי המשפטים ששמעתי
היום במוסד החלטתי לוותר. בתור תחליף לא מספק בחנתי את הכסא
ואת שלושת גלגליו שיכולתי לראות ממקומי.
זה היה אתמול, מספר דקות לפני שעיניו נעצמו. הן נעצמו אך אני
הייתי היפראקטיבית מבפנים ולא הצלחתי לפתוח אותן. רציתי, זה לא
שלא רציתי... מאד רציתי לפתוח אותן ולהביט סביבי. נסחפתי
מבפנים עמוק עמוק אל תוך המזרן, העץ והרצפה. לא הייתה לי שום
דרך למנוע ולהפסיק.
אתמול היה יום טיפשי ומרגיז, המחשבות האלו שפוקדות אותי פעם
במספר ימים, כמו מבט על כוכבים, הגיעו ובכניסתן הן פילסו את
היופי המרתק. יום שונה מן הרגיל, מעין חוסר מודעות לגבי עצמי.
היה בי את הרצון להתערות בחברת בני אנוש, בחברת צורות שונות של
חיים. בכל זאת היה לי את אותו הדחף העצום, בעיקר מתוך הרגל,
לשקוע בבדידות, רוגע, שקט, עננים, שלווה, חתולים, לישון... אין
מנצחים או מפסידים, אין חלונות, אין זעם. רק התנערות מתשומת לב
וסקרנות, התנערות מהכרה ברורה במעשים. הזמן יחדל ולא יהיה עוד,
רק גן ובו ספסל ועץ, אפשר שיהיו שם פרחים, אולי ורדים או
שושנים. חמניות לא יהיו שם וגם לא דבורים.

מהחלון כאן אפשר לראות אימא וילד ברוש. שניהם זקופים. ילד ברוש
משתדל בכל כוחו להראות גבוה, להראות גדול- אך אני רואה כי הוא
צעיר, כי הוא רק ילד. העלים שלו כל כך רכים והגזע שלו כל כך
שברירי עדיין. אני יודעת... הוא יגדל, אני יודעת. מטוס עבר מעל
אימא וילד ברוש. אפשר לראות בית- בית לבן, מרובע. אפשר לראות
חלון אחד ואת הדלת. על הגג, שנראה כמו גג של בית ספר, ניצבים
קולטי שמש ודוד. האיש שגר בבית הלבן הוא איש זקן. אני החלטתי
שהוא זקן כי ככה מרחוק שיערו נוצץ מלובן.
קוראים לו ציון, הוא היה פעם שומר בבית ספר, עד שגילו שמשהו לא
בסדר אתו. כולם מן הסתם קראו לו ציון השומר ועם הזמן זה השתנה.
במשך שנים ואני חושבת שגם עכשיו הוא היה מהלך עם סנדלים ישנות,
מדמה אותם לזוג אוהבים. לא כולם ידעו פרט זה על ציון מכיוון
שזה נשמר בסוד.
יום אפור... המוני עננים... רגע. אני מנסה להיזכר. באו שלושה
אנשים לבושים חליפות לבנות- לבנות, ונעליים אפורות- אפורות.
מסופרים מאד. שני שוטרים התלוו אליהם עם סמלים, כובעים, אזיקים
ושאר סמלי הסטטוס המקובלים. הם באו לבית הספר שבו הוא עבד
באותה העת, הוציאו אותו מהקופסא הזו שבה ישב כל כך הרבה שנים,
ולקחו אותו. הם לקחו אותו ואני מחייכת. לא אמרתי לציון למה הם
לוקחים אותו, למרות שידעתי. הוא היה צריך להבין לבד.
ציון ואנוכי שני אנשים שונים אך אנחנו כאחד. אינני חושבת כי גם
הוא ראה את זה כך. לפעמים הוא היה מדבר איתי, בשקט בשקט שאף
אחד לא ישמע, מנסה להסתיר את היכרותנו המוקדמת כאילו שאינו
מכיר אותי ולא הכיר אותי מעולם. תמיד לפני שהייתי נרדמת הייתי
שואלת אותו על מה הוא חושב והוא מצדו היה עונה לי: "את רואה?
הם שוכבים על הרצפה, מונחים אחד מעט מעל השני. חסרי צורה
אסתטית, נטולי הבעה. הכסא הזה, תמיד אני לא מצליח לראות את
הגלגל הרביעי. את יכולה אולי... בבקשה... להזיז אותו קצת,
בשבילי?"

אני תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר אתו ועם הדימויים שלו על הסנדלים
המרופטות. אבל לא אמרתי כלום, חיכיתי שהוא עצמו יאמר משהו. זה
לא קרה.
אני נאלצת להתמודד עם ציון. אני לא רוצה את זה יותר. הדרכים
הקטנטנות שלי להפסיקו כבר שנים לא פועלות. עצוב לי ואני לא
רוצה! לא רוצה יותר!
לכן מדברת עכשיו, צועקת עכשיו, מבקשת עכשיו בכל לשון של בקשה.
בואו... קחו אותו ממני!









נכתב בדצמבר 1995