חופש לחוץ, יום עמוס...
ראש כבד מנשוא...

אלוהים יודע כמה זמן אני חייתי בבועה הזו...
ועכשיו אני מבינה...
עכשיו - הכל ברור...

הוא מעריץ אותו... הערצה עיוורת, הערצה דוחה...
הערצה לא מתקבלת...
אמרתי לא מתקבלת?
מי אני שאחליט?
כבר מזמן הוא לא שם עליי קצוץ...
והוא עושה כל מה שהוא עושה!
אבל רגע... זה אמור להיות הפוך!
הרי... הוא מעריץ אותו!
לא אותו מעריץ את הוא!

אוחח... בלבלתי את עצמי...

הוא מעריץ אותו, כתב לו מונולוג הערצה או משהו...
ואני...
אני אפילו סליחה קשה לי לבטא...
כואב לי... ולא, לא סתם כי זו אני...
כואב לי כי כואב לו... כי אני אשמה...

חופש מחורבן... יום מחורבן...
מונולוג מחורבן...

אני מניחה שאני פשוט רוצה שהוא יראה...
אם הוא רק היה מבין, אם הוא רק...

אם אני רק הייתי חושבת...

שפה לא מובנת אני מניחה...
אולי רק שניים שלושה יוכלו להבין...
ואולי... אולי גם הם לא...

לילילולב