פרולוג
"להתבגר זה להיכנע למערכת
לוותר על כל האדיאולוגיות שלך,
על כל מה שהאמנת והגרוע מכל על עצמך
לכן הלכתי על פרישה מוקדמת"

כך כתבתי במכתב הפרידה שלי, מה שהיה אמור להיות לפחות.
אמא שלי מצאה אותי ואז הייתי כבר ללא הכרה. גם אז אני בטוחה
שיכולתי לשמוע אותה בוכה.
כל מה שאני זוכרת זה שהתעוררתי במקום הנקי ביותר שהייתי שהדיף
ריח של צחנה איומה.  במקום שבו מציאות מתמזגת בחלום העברתי
את הימים, או שמה חודשים? בבהייה על הקיר שממול.
הוא ורוד עם הכתמים הלבנים ובימים בהירים יכולת להשבע שיש שם
צהוב. הייתי מטושטשת מהתרופות שהרופאים נתנו לי עד שלא יכולתי
לחשוב. מה הבנתי אז? הייתי כולה ילדה קטנה מתוסכלת, כמו כל
הנערים המתבגרים.  מאז התבגרתי ואני פחות או יותר בסדר, אני
חושבת. לא מצאתי עדיין את משמעות החיים שציפיתי את הכל זנחתי.
מצאתי עבודה, במשרד סטרלי בצבעי שמנת  עם אופציה לקידום.
עד עכשיו אין לי מושג איך להגדיר את העבודה שלי, בעיקרון אני
סתם מתייקת דברים אך עמיתיי קוראים לעבודות שלנו בשמות
פלצניים,
אני שונאת את זה.
זה בטח נשמע טיפשי אבל אני חושבת שאנשים כמוני זקוקים למערכת
שתגיד להם מה לעשות,זאת שאליה הם כבולים  רק כדי להרגיש חיים.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שהרגשתי, משהו. זה היה באמצע
אוקטובר ובדיוק חזרתי עם מצב רוח מחורבן ממסיבת אירוסין של
מישהי מהמשרד. התחיל לרדת גשם ולא היה לי עליונית או משהו חם,
רק שמלה קצרה. קיללתי את עצמי ששכחתי את העליונית היפה שקניתי
בכסא המרופד שישבתי בו כל הערב, הקור חדר לעצמות ולא יכולתי
לנשום. חייכתי. אנשים עוברים ברחוב מולי, אני לא מכירה אותם.
אני כמעט ולא מכירה אף אחד. מפחידה המחשבה שאתה בעצם לבד.
גם כשיש איתך אנשים אתה תמיד לבד,שומע את המחשבות המאיימות
ואולי זאת רק אני.

        משהו לא בסדר
הייתי רוצה לבלות יותר איתך, להיות מוקפת בחיבוקך החזק והמגן
ולדעת, ששם אפשר למות בשקט.
ימי שישי בדרך כלל יוצאים מדכאים במיוחד, בשבילי. אני לא טיפוס
שיוצא הרבה, אם בכלל, אני נקע חברתי עם בעיות חברתיות קשות,
כמוני. זה הורג אותי, אם אתה תופס המחשבה, התסכול, הכלום.
אני מוצאת את עצמי מביטה במראה ומחפשת קמטים או פגמים, מה לא
בסדר? כלום לא בסדר, הכל לא בסדר, הרופא אמר שהחלמתי, כנראה
שהחלמתי.
אני לא אוהבת להיות בבית. אני לא אוהבת להיות בחוץ, הרופא אמר
שאני משגעת את עצמי והכל תלוי בי, הוא אמר. כנראה שזה נכון.
זה חייב להיות נכון.  
פעם  מישהו שאל אותי מה כל כך מיוחד בי ולמה אני כל הזמן
מתנהגת ככה, הוא לא הבין, למה שיבין בכלל? הוא לעולם לא ירגיש
איך זה לקום בידיעה שהיום ימשיך ואי אפשר לעשות דבר בנידון.
לראות את כל המראות, של האנשים שהולכים לעבודה, לקניות, אימהות
שמסיעות את הילדים שלהם לביה"ס, את הילדים המשחקים וכל מה שאתה
יכול להרגיש זה אותה ריקנות גמורה.
ניסיתי להסביר לו אבל כל מה שיצא נגמר בחדר המיטה.
לא הייתה לי מערכת יחסים יציבה וארוכה, רק מפולות וירידות.

              האחד
אני לא טיפוס של מישהו, איך אפשר לדעת בכלל, כל העולם של כל כך
הרבה אנשים, בעיקר נשים, סובב בלמצוא אחר האחד,אבל מה אם אין
אחד?  
הכי קל זה לא להאמין באהבה, להיות ציני טהור שלא יכול להרגיש
דבר. לפעמים אני מקרינה את זה כדי להשוות לי מראה מיסתורי
אבל זה שקר. שנינו יודעים זאת.
יש אנשים שגורלותיהם נקשרו זה בזה והם מתאימים, אפשר לכנות זאת
נפש תאומה, למרות שבעיניי לא התיאור הנכון, פשוט יש כמה אנשים
המתאימים לכל אדם ויש אנשים שיחיו את כל חייהם בלי לפגוש אדם
אחד המתאים להם ביותר. תמיד פחדתי  להיות כזאת כי אני בתוך
תוכי כמו כולם, רומנטיקנית חסרת תקנה שמחפשת אהבה בכל פינה, גם
אם היא לא מחזירה לי תשובה. את כל זה אני יודעת, למדתי מהסרטים
הישנים, החדשים הכל בעצם אותו דבר.
יש בחור שאוהב בחורה והיא אוהבת בחור. וגם אם  אם הבחור מצא את
האחת זה לא אומר שהוא לא יכול להיות למצוא שנייה לא?
עלתה בי מחשבה בעת הנסיעה המייגעת חזרה,
היא שיעשעה אותי לזמן מה וחיוך מטופש עלה על פניי.
אתה בטח מכיר את התחושה, שרק אתה צוחק ואז מעיפים
אליך מבט ומחייכים לעצמם והעולם נראה הרבה יותר טוב.
יישרתי את רגלי וסידרתי את שערי (שנהיה בזמן האחרון הרבה יותר
טוב). אני לא מבינה איך אנשים יכולים לקבוע עובדות. זה מרגיז
אותי, כל
הקלות הדעת שבעניין הזה, מה יותר קל בשבילי, מה ישעשע אותי.
איך אנחנו עושים שוב ושוב את אותן טעויות וכל צירופי המקרים
המרגיזים והלא נחוצות.
אולי תגיד לי איך אנשים בוחרים ככה סתם להגדיר את עצמם? זה
מגוחך. אנחנו מוגדרים עפ"י הסביבה, תראה לי את חבריך אני יגיד
לך מי אתה. הסביבה בה גדלתי דפוקה ועוד יותר הסביבה בה אני חיה
כיום.
עם אותם אנשים דפוקים בתוך אותה סיטואציה דפוקה, דופקים נפקדות
בעבודה, דופקים את הראש בסלון התורן ודופקים במיטה ואח"כ
דופקים אחד את השני בכביש בלי שנרגיש. כמו שהבנת כבר הכל דפוק
אצלי ולא משנה כמה הרופא אומר לי שלא. ואין לו מושג כמה אתה
דפוק.
אפשר לומר שמצאתי את האחד שלי, אפילו שאני לא אחת שלך.

        תקופות נשכחות
תמיד נשאלת השאלה לאן היית רוצה לחזור בזמן, שאלה טיפשית אך
הכרחית.
למען האמת אם הייתי צריכה לבחור תקופה לחזור עליה, לא הייתי
רוצה שום תקופה.
שנות השישים תמיד הגעילו אותי בנאיביות שלהן, חוץ מזה אני גם
לא מתה על היפים.
היה לי פעם חבר יפה נפש, הוריי שמחו על הקשר הזה, כל מה שיצא
בסופו של דבר מהקשר הזה,
הייתה החתולה שגידלנו במשותף. בעצם זה הדבר שהרג את הקשר.
הוא החליט לשחרר אותה, כי זה רע להחזיק בעל חיים אחר או בולשיט
אחר, ואז היא נדרסה. הייתי הרוסה. וזה לא שאני כל כך אוהבת
בעלי חיים. אני מחבבת אותם.
כמו כל אדם אחר, הייתי רוצה להוסיף נורמלי, קשה לי לי להתמודד
עם מוות. הכל חוזר אליי.

      נרקיסיזם צביעות וחיות אחרות
אני שונאת צביעות. למרות שלפעמים אני צבועה ואתה הכי צבוע, אבל
אותך אני אוהבת.
והדבר שהכי מעצבן אותי זה יותר מדי אהבה עצמית. תבין, אין לי
בעיה עם אנשים שבטוחים בעצמם ואוהבים את עצמם, אני לא ממש
מבינה איך הם מצליחים אבל נניח, אני מתכוונת לאלה שממש בטוחים
שהם הכל יכול והם הכי טובים, אני מתעבת אנשים כאלה.
אני אוהבת לראות את השתקפות שלי במכוניות, אני אוהבת לחייך
ולראות שאני לא היצור הכי מכוער עלי האדמות ואפילו לפעמים גם
יפה.
כשאתה מחמיא לי אני חוזרת לתקופה של הילדה המתבגרת הטיפשה
שאותה החמצתי, אני מרגישה שהעולם עוצר מלכת, שום דבר לא הגיוני
חוץ מהלא שהרי זה אתה במסווה של אחר.

     הילדות
או מה שנשאר ממנה, רק זיכרונות וריחות מוכרים.
אני נזכרת בדברים שעברתי, לפעמים אני רק רוצה לטמון את הראש
בחיקך ולאבד את עצמי, כמו פעם, שחיכתי וחיכתי עד שסוף סוף
חזרת
אליי, תשובתך הייתה קרה ומנומסת, מה שגרם לי להנמס בשניות.
אני זוכרת איך שהרגשתי תמיד מכוערת וקטנה והכי לא מוצלחת, לא
שזה השתנה ממש, אבל אז גם לא הייתי בטוחה בגופי, לא חשבתי
שמישהו אי פעם יימשך אליי, אולי זה היה בגלל שהסתובבתי עם
גדולים ותמיד הייתי הקטנה, כשחזרתי לחבריי בני גילי הייתי
בוגרת מדי ולכן הייתי רוב הזמן תקועה.
את כישורי הפלירטוט שלי הייתי חייבת לחברת הטלפון.
כשהייתי קטנה היינו תמיד מתאספים בטלפון הציבורי הסמוך
ומתקשרים לחברת הטלפון ומנסים לקבל מספרים בדויים ולהתגרות
בעובדים המסכנים. כמובן שבגיל 8  לא נשמעים הכי סקסים בעולם
והכישורים שלך שווים לתחת אבל מה כבר הבנו? היינו כולה ילדים
מסכנים.

    חיה תלותית
אני תלותית כל כך לפעמים. אני ניזונה ממחמאות והערות, בשניות
אפשר לרמוס את כל
הביטחון שעבדתי עליו  קשה, שמה.
הכל זיוף פה, אני רואה אנשים קמים והולכים לעבודה, כמוני.
עבודה משעממת, היא מחזיקה אותי בחיים. היום שלי מסודר בצורה
מאוזנת כמו דיאטה רשומה של אישה שמנה, אם אני חורגת אני חוזרת
לאותו מצב שממנו אני אמורה להתחמק.
שמתי לב שאני נהיית יותר ויותר מכורה למחשב. לא עובר יום בלי
שאני בודקת את האימייל,
שמוצף לרוב בהודעות זבל. דרך אגב, קראתי פעם מחקר בריטי שאמר
שהתמכרות לאימיילים
מסוכנת כמו השפעת סמים על המוח, שניהם מוחקים את הזיכרון וככה
מאבדים תאים או משהו כזה,
אצלי זה לא משנה. שניהם כנראה השפיעו בדרך.

    תוכניות לעתיד
כל כך שקט כאן, שאפשר למות. הבטחתי לרופא שלא אשתמש יותר בבטוי
הזה, חרא.
יש הרגשה ששום דבר לא קורה, וקורה יותר מדי.
כולם משתנים. אני משתנה. אני רוצה לחזור לאחור אני רוצה להתקדם
אני רוצה לצעוק.
חזק. אני לא רוצה לגדול. אני לא רוצה להתבגר, להתברגן, אני
זונה מתחסדת בורגנית עד העצם, מפתה בעליל מכורה לכדורים. ולבד.
בעיקר לבד.
מפחידה אותי המחשבה להזדקן. להיות תלוי באנשים אחרים, להיות
כולך מלא בקמטים
אם אני אתחתן זה בטח אמור להיות בעתיד הקרוב, אני לא רואה את
הקורבן האומלל אבל אני צריכה מישהו שיראה אותי לפני שאהפוך
לשטיח.
אתה חושב שתיכננתי תוכניות גם בשבילך, אם רק היית יודע.
תגובה אחת ממך עשתה אותי אדם מאושר ביותר, השיחות העשירו אותי
ועשו אותי, את האדם שאני היום. אולי אני גם צריכה להודות לך,
על החוטי הסבך שעטפתי את דמותך ואת כל תוכניות העתיד שלי
יחדיו.
באותו יום, של ילדות מערופלת בגיל ה14 טיפשה הייתי, רק המחשבה
הזאת, הובילה אותי לחרוט על דף את תוכניות הפרישה.

     פאראנויות בלתי נשלטות
אני נזכרת בתקופה שהייתי עוד ילדה, וחשבתי שהכל עוד אפשרי והכל
שחור והכל רע, היום אני יודעת שזה לא ככה, כי כל רגע שהחסרתי,
שמה, כל פעימה חוזרת, האובסיסיה ללא נודע
היום האי וודאות היא יותר מפחידה אותי, מה שהיה לתקופת הנעורים
הנשכחת היום כבר נעלם במבט אחד במראה בבוקר שאחרי,שצועק
עייפתי.
איך אפשר לקבוע מיהו האדם השפוי, אחרי הכל כולנו קצת ככה או
ככה דפוקים.

 "כל מה שאתה יכול לדמיין לעצמך הוא אמיתי" פאבלו פיקאסו
אין מספיק אידיאולוגיות, אין ערכים, אולי פשוט הסתכלנו על הכל
הפוך.
קראתי ספר לא מזמן, על סיפורה של נערה מכורה לסמים גרמנייה,
שהיא ללא ספק תוצר של החברה המודרנית המעורערת.
היא אמרה בספרה שהיא הייתה מעדיפה להתחנך ע"י החברה הנאצית כי
אז לפחות היית חלק ממשהו, שייך. להאמין במשהו שיודעים שהוא שקר
ולהקדיש את חייך לדבקות בשקר הנצחי. אני יכולה להזדהות איתה.
למרות שאני יהודייה, יכולתי להיות בקלות גרמנייה.
אולי פשוט צריך להיכנע, לדבוק רק בעצמך ובמערכת, להריע לאח
הגדול, להריע. כי בעצם הכל קשור למערכת הגדולה, מקשיבים
לשיחותנו, הם שומעים הכל,  רק תאמרו לנו מה לעשות מה להיות, מה
לחשוב. אז היינו יכולים להיות מלאים, ונקיים מכל מחשבות
ורצונות.
להיות חברים במפלגה בעקרונות שלא האמנו, כמה הייתי רוצה להיות
שם.
אולי לא שם, אולי פשוט הייתי רוצה להתנקות, מכל רגש ומחשבה
כדורים מרשמים ורופאים שמסתכלים עליי אך לא רואים אותי. נמאס
כבר.
הם מחקו כמעט את כל מה שנותר, מהזיכרון המחורבן שלי.
אני רק יכולה לחזור למראות הנוראים משם, אני זוכרת אותך באת
ונבהלת כשראית אותי, שמה, עם הכותנת הלבנה וקירות עם ריח של
עובש, צעקתי אני שונאת אותך. צעקתי חזק, כי המיטה הלכה
והתרחבה
ונראה שיש חור ברצפה, דמותך התמזגה באח תורן שהזריק לי איזה
רעל, רעל חדש, כי השאר כבר לא משפיע.
חיבקתי אותך. והייתה הרגשה טובה. יותר מדי טובה.
עטפתי את זרעותי והתעוררתי. למציאות העגומה.
גוש ירוק מתרחק, והרצפה חוזרת למידותיה הרגילות.
לרופאים לא סיפרתי, אתה הצרה הגדולה שלי, אתה זה שגורם לי לאבד
את שפיותי שהכל חושבים שבסדר והרי ברור לי, לנו שזה לא.
נושמת את האוויר, כל מה שנותר לי ממך.
מרגישה את הקור, אני חיה.