בשעת ערב מאוחרת ישב סבא זיסקינד כהרגלו ליד שולחן החדר הישן,
לידו ספל התה השקוף שלו - תה כהה, חזק וממותק יתר על המידה.
כשלפתע נשמעו שלוש הדפיקות המוכרות כל כך המסמלות את בואה של
רעיה, נכדתו היקרה שבגדה ברצונו הגדול מכל לקרוא לנינו הקט
מנדלה. הוא לא הבין את זה אף פעם, הוא לא חשב שיבין את זה אי
פעם, למנוע ממנו בכזאת ברוטאליות והתרסה את האושר שבהנצחת נכדו
שנספה בשואה האיומה ההיא.
"היכנסי!" הוא קרא לה אל מעבר לדלת. הדלת נפתחה ורעיה הגיחה
בפתח, לבד. היא פסעה לכיוון השולחן. זה לא יהיה ביקור כמו
תמיד; הפעם הוא לא יפסע לכיוון האורלוגין ולא יוציא את כל
המסמכים... הוא ידע שהיא תלך אם יעשה זאת. "מה שלומך ילדתי?"
הוא התגעגע אליה, מאז ביקורה האחרון עברו כבר חודשיים.
היא התיישבה מולו.
- "את רוצה אולי לשתות?"
- "לא, סבא."
הם ישבו זה מול זה במשך מספר דקות בשקט. סבא נראה מהורהר ומעט
מוטרד.
- "סבא, על מה אתה חושב?"
- "לא יודע..."
- "מה זאת אומרת לא יודע?"
- "זה אומר שחשבתי על המון דברים ולא על משהו ספציפי, רעיה."
- "אה, בסדר."
- "אחיין שלי מרוסיה התקשר היום."
- "יאשק?"
- "כן, הוא אמר שיש להם עוד בעיות שם עם חלק מהקוזאקים שמסרבים
להפסיק..."
- "להפסיק?"
- "כן, להפסיק... את יודעת..."
- "אה, טוב..."
- "כן, בקיצור אני צריך לנסוע לשם. הוא ביקש שאני אבוא לנסות
לעזור להם... את יודעת, לתמוך בהם כשצריך."
- "בסדר, מתי אתה נוסע?"
- "מחר בבוקר."
- "אתה צריך עזרה להתארגן?"
- "לא תודה, כבר ארגנתי את רוב השמעטס שלי."
- "בסדר, סבא."

'מאז שהגעתי לכאן... זה נורא! הקוזאקים האלה, חיות האדם
האלה... זה מחזיר אותי לתקופת השואה כשהתחבאתי עם אוסיפ
ומנדלה... רק אותם הם תפסו, חלאות האדם האלה... והשאירו אותי
ככה... לבד, תוהה, מורעל בכעס ובשנאה אליהם ואל העולם שנהרס...

הקוזאקים לעומתם לא חוטפים וישר הורגים... הם חוטפים, מכריחים
את הקורבנות לצעוד עמם במסעותיהם המפרכים בתת תנאים, בקור
וברעב, בהתעללות ובהכאות... ולבסוף יורים בהם למוות.
הם כבר פרעו בכפר השכן... לקחו את כולם... בעיקר את היהודים...
הם מתקדמים לכיוון הזה וכולם פה  בהיסטריה...'
זהו ערב אפור קריר וסגרירי, כל היום, והיום שלפניו, והיום
שלפניו... היו ככה. סבא זיסקינד התכונן לקפה הערב שלו עם
הבישקוטים המקומיים (יש להם טעם שונה אבל הוא מאוד אהב אותם)
וחשב על מה טומן לו יום זה. כשלפתע שמע את שער הכניסה בחצרו של
אחיינו, שם הוא התארח בזמן שהייתו ברוסיה. הוא ראה את אשתו של
אחיינו אצה במעלה השביל, כולה רצוצה ולחוצה, בוכה וצועקת אוי
ואבוי ברוסית "nu nu nu!!! הם באים לכאן!!!" "מי באים לכאן,
איליה?!" צעק אחריה יאשק. היא הביטה בו במבט מבועת, כאילו הוא
רוח רפאים. היא נעמדה, ולרגע קט נראתה כילדה קטנה ותמה המביטה
ברוח רפאים מסתורית, עומדת לפרוץ בבכי... ואז כמתנערת מהזיה
ניערה ראשה ולחשה 'הקוזאקים...' ונכנסה פנימה בסערה.
הבנו. לא היה דרוש הרבה יותר מזה כדי להבין את הזוועות שלבטח
ראתה איליה. הפחד ניכר בעיניו של יאשק.
- "נלך לישון, יאשק, כבר מאוחר."
- "כן, נלך..." אמר יאשק במבט המום ומטושטש.
- "לילה טוב, יאשק."
- "לילה טוב..." מלמל.

רעש פרסות הסוסים הכבדים של הקוזאקים העיר אותנו. כל ישני הבית
קמו בבהלה והלכו להתחבא מאחורי הרהיטים. רק סבא זיסקינד ויאשק
יצאו החוצה כדי לנסות ולהגן על ביתם ויושביו. בידו של סבא רובה
ציד ישן ובידו של יאשק אלת בייסבול גדולה.
הכל סביב היה רועש, אנשים צעקו, נחטפו, נשמעו מכות, צווחות,
בכיות, הזוועה קרעה את אוויר הלילה הקריר. סבא ראה יד מתנופפת
מעליו, יאשק צועק "עזוב אותו!!!" ואז חושך.

הכל היה כל כך מטושטש לכמה רגעים, מעליו עצים, מתחתיו אדמה קרה
ובוצית. הקור משתלט על גופו החשוף, לגופו רק פיג'מת הלילה שלו
והקור מכה בעצמותיו.
"הוא התעורר!" צעק קול גברי, עבה ונמוך. חמישה זוגות עיניים
לפתע הביטו בו, אחד מהם כיסה אותו בשמיכה ואמר "לפיקודך
ולאד!"
הבלונדיני שהיה ולאד הרים אותו, תמך בו עד שהצליח לעמוד, שם
עליו אזיק אחד ואת השני על עצמו. הוא נהם "בוא!" והתחיל ללכת.
לא שהייתה לסבא יותר מדי ברירה אלא להשתרך אחרי ולאד לאורך כל
הדרך ובמשך ימים מספר.
ימים בהם ולאד וסבא ניהלו שיחות ארוכות על החיים; על הקוזאקים,
על היהודים... סבא לא חסך מוולאד תיאורים, סיבות וכעסים וולאד
לא חסך מסבא רוע ושנאה.
לאחר שבוע בערך, על פי ספירתו של סבא (לפי שיעור המרחקים שעברו
ביום) שוב נכנסו סבא וולאד לויכוחם על דרכם של הקוזאקים ועל
סיבותיהם לשנאת היהודים, ושוב שניהם לא חסכו זה מזה דעותיהם
וביטוייהם, אך הפעם היו שניהם עייפים, מרוגזים, עצבניים מהמסע
הבלתי נגמר הזה; וכשסבא אמר לוולאד "נמאס לי להשתרך אחריך!
קוזאק מטורף, הרי ברור שבשנייה שתהיה לך הזדמנות תשלוף רובך
ותירה בי, אין לי למה ללכת יותר, אני עייף, זקן, רעב, חולה
וקופא מקור! אני נשאר פה! אתה, עשה כרצונך!"
-"באמת אעשה כרצוני! אתה נטל לכל אורך המסע הזה! אני לא יכול
לסבול עוד את פיך המטונף צועק, מקלל ומאשים אותי!"
כאן, הוציא ולאד את רובהו, וירק שלוש יריות לעברו של סבא עד
שזה נפל מת לרגליו.
"וכאן הקץ לרדיפתי את היהודים..."


נכתב בתור תשובה לשאלה בעבודה בספרות. המקור - "יד ושם" של
אהרון מגד. לא משהו... אבל נו מילא...