היא פחדה לצאת החוצה, פחדה מהעולם, פחדה להראות.
היא שנאה את עצמה, היא חשבה שלא יאהבו אותה.
היא הענישה את עצמה, לא אכלה חודש.
למה? על מה?
היא חשבה שהיא אחרת, שהיא שונה, לא רצתה להיות כזאת יותר.
היא חשבה שאולי ככה מישהו יתייחס אליה, היא לא הבינה שהיא רק
צריכה לצאת החוצה בשביל שמישהו ישים לב אליה.
היא הציבה לעצמה מחסומים על גבי מחסומים.
וכמה שניסו, איש לא הצליח לפרוץ אותם.
עד שהם הגיעו, האנשים היקרים לה ביותר היום.
הם היחידים שהצליחו לפרוץ את המחסומים. הם פתחו אותם, אחד אחרי
השני, בקלות.
היא סוף סוף נפתחה והחלה לחיות.
היא הבינה שאנשים אוהבים אותה בזכות מי שהיא, איך שהיא.
ושהיא לא צריכה להשתנות.
היום היא מוקפת באנשים שאוהבים אותה, אנשים שלא יתנו לה שוב
להסגר בתוך עצמה.
היום, רוב המחסומים פרוצים, נשארו עוד בודדים.
היא עדיין סגורה, קשה לה להפתח לאנשים, היא עדיין שברירית
ומפחדת להפגע.
אנשים שלא מכירים אותה חושבים שהיא ממש סגורה,
אבל הם לא לא יודעים איך היא היתה קודם,
הם לא יודעים שהיא בעצם ניצחה.
שהיא הצליחה לפרוץ את המחסומים.

היא רוצה להודות לאנשים היקרים לה.

27.4.2005