הים נראה קצת מאיים בלילה. הוא שולח גלים חשוכים שמאירים את
עצמם באמצעות הקצף המעניין שלהם אל תוך החושך והחולות הבודדים,
יכול באובייקטיביות מפחידה לבלוע אל תוכו, בשקט, כל אדם לא
זהיר שייכנס יותר מדי פנימה וייבלע אל תוכו. מתחבר אל ספרד, אל
החוף בניו-יורק, אל סין, אבל לא חושף את מראהו מעבר לכמה עשרות
מטרים. צופן.

אי-אפשר להאיר את הים. אין מי שיקבע מנורות עזות בתוך המים
העקשנים. רק השמש מעל יכולה לתת לכולו את ההארה ואת הצבע
הכחול, החופשי. הוא נמצא שם גם בשעות הבוקר והצהריים כשכמה
חברים וחברות יושבים עם בגדי-ים, שוחים ומצחקקים, וגם בלילה
השקט, הבודד, וגם במעשה בראשית הוא היה שם, צופה בעולם
המתהווה, בנדנוד בין טוב לרע, בקיום המסתחרר.
ואני עומד מולו.

האופניים מרוחקים ממני כמה עשרות מטרים, וכולי אפוף תהייה על
רעש הגלים הלא מרעיש. הרעש העדין הזה, שמנסה לפרוץ, לבקוע,
לגעת, ונסוג בעדינות, מפנה את מקומו לנסיונות חדשים. אני רגיש
אפילו לצלצול טיפת המים שנוטפת מברז לא סגור, אבל מול הים אני
עומד, ושום גל לא מפריע לי, אלא רק מוליך אותי בשבילים לא
נודעים.

אסור למים לחדור אל הנעליים שלי. יש עוד קילומטרים רבים לחזור
על האופניים, ורטיבות בגרביים תפגע ביכולת שלי לרכב עליהם.
כשגל גדול מגיע ומנסה לעבור את הרף שהציבו קודמיו, אני מתרחק
בפתאומיות, ולפעמים גם מנסה לחוש בידי את המים, כל-כך הרבה מים
עם כל-כך הרבה פוטנציאל נזק לשותיהם.

אבל אני מצליח לגעת במים בלא להרטיב את רגלי, לשפשף את שתי ידי
זו בזו וכאילו ליצור את השמנוניות המיוחדת של מי המלח, ולמרוח
מעט על שריטה קטנה שלי, בתקווה שסגולות ים המלח יעברו גם לכאן,
חוף שומם וחשוך בים התיכון, שאולי ירפא אותי.

מישהו רץ על החוף, ודמותו מתקרבת אלי. הוא שקוע כולו בעצמו,
מנסה אולי להוריד במשקל, וכשיחזור הביתה, או למחרת בבוקר, יעלה
על המשקל שבבית, שמונח אחר כבוד מתחת למיטה, וירשום בטבלה
היומית את הירידה שעשה מאתמול להיום, במבט שבע-רצון אל הכרס
ההולכת ונעלמת.

שביב התקווה הקטן הזה עובר לידי. לאיזשהו רגע קטן מצטלבים
המבטים שלנו, בחיפוש ובהכרה של עוד איזור בעולם שעוד לא הוכר,
תוספת קטנה לים הרשמים העצום, שחלקם נשטחים על הזיכרון וחלקם
מתפוגגים ברוח. הוא מיד מתרחק, בלא להביט לאחור.

בריאה. מעשה בראשית. המילים האלו נובטות ממני איכשהו. נלחשות
על-ידי בתוך השקט הגדול. פתאום, על-אף שכמה עשרות מטרים, אולי
מאה, אף פעם לא ידעתי לחשב מרחקים, עומד הכביש, ועליו מכוניות,
ואופניים, ונוער, ובכניסה לחוף הכיף הסגור יושב שומר זחוח
ומשועמם, אני מרגיש כאילו הגעתי למקום אחר, שלו. אינטימי,
מרחפת המילה הזו על המים ובינותם. אינטימי.

אפשר אולי למצוא מילה מקבילה בעברית. משהו בגלים הנצחיים האלה
לא סובל את ההתחכמות לכאורה הזו במילים לועזיות, נוקשות,
באינטלקט שפועל יותר מדי. הוא נכנס הרבה יותר פנימה, אל מעבר
לניתוח הלוגי ולידע המסודר, שנרכש כשיושבים על כיסאות לא נוחים
וכותבים בדפדפות שמוצאים אחר-כך בנקיונות המרתקים של חודש
ניסן. הוא נכנס אל מקום שלא הייתי בו כבר הרבה זמן.
(אבל הוא בכל זאת אינטימי)

אני לא יכול לשבת על החול. לא רוצה להתלכלך יותר מדי. לא נעים
לי עם ההפוגה הטכנית הזו בשעת רוממות הלב, אבל מה אעשה ותמיד
בחיים שלנו היא נצרכת. כמו תשומת הלב שמעניק האבל לבגדו בשעה
שהוא קורע אותו. או החתן העונד את הטבעת לאשת אהבתו. בסופו של
דבר אני מתיישב על סלע, עוד עדות נצח, ואוחז את ראשי בידי.
ומדבר.

4 לו הייתי כציפור הדואה במרחק. 4, אחד מהרשמים שנחרטו אצלי
אי-שם בזמן, פתיחתו של שיר שאת המשכו איני זוכר ואיני מכיר.
בתוך המילים שלי, שנחצבות מאותו המקום החופשי, נטול-הדאגות
וההתמעכות מנסיבות וממציאות כובלת, משתלב בתוך המילים שנובעות
ממני כמו בריח תיכון בקרשי המשכן. היות שאינני זוכר את המשך
השיר, איני יודע מה היה עושה המשורר לו היה, אך אני הייתי, רק
לכמה רגעים, עף מעל הים החשוך הזה, בלי לראות שום-דבר, ולו רק
כדי לטעום לכמה רגעים את טעם החופש המוחלט.
אבל אני לא ציפור.

ואני ממשיך לדבר, עטוף ברבדים של פשטות, של אמת, של עצמיות,
מושגים שהתערבלו בתוכי בזמן האחרון עם המון כאב וזעם, ומוצא את
עצמי שר שירי סעודה שלישית בדבקות, לבדי, וגם שיר שמח של שרית
חדד שמתברר לי שגם הוא יכול לשמש לי לדיבור הקולח שמתרחש שם.
לעבודת ה-4, אולי.

עוצם את העיניים שלי מדי-פעם, מנסה לחוש ולדמיין נופי בראשית
עצומים יותר ומתחכך בהם, ולא נפצע על-ידי הציניות והאטימות
שבקעו בי בקיעים. ומוציא, ומתנתן, עם האלוקים שנמצא גם מתחת
למים, וגם בתוך גרגר חול, ובתוכי.
(טוב. כמה המון חופנת בתוכה המילה הזו, וכמה קשה לבטא אותה!)

רעש הגלים אינו פוסק כשהמציאות המתמשכת קוראת לי. האופניים
מונח שם מאחוריי ביחד עם בקבוק המים שגופי מאותת לי שהגיע הזמן
להשתמש בו. אני נאלץ לעזוב, אבל מבהיר שלעולם אינני עוזב.
או לפחות מקווה כך.

מוביל את האופניים על החול. אם אנסה לנסוע עליו, אפול למטה.
כשאני מגיע למדרכה אני עולה עליהם, וחוזר לרכב במהירות אל עבר
החזור.