אולי הלילה שוב ניפגש,
במתחם המוגן מאחורי שמורות העיניים.
חיבוק מהוסס, ממושך מעט יותר מהמקובל,
חיוך כבוש (תנגב בפינה את טיפת הדם...זהו, לא רואים)
שני גברים, נבוכים מגילויי הקרבה ההדדיים.

בחלל האוויר יעמוד
ריחה החמוץ של הזיעה.
צמיגותו של הדם ומתח הפנים של השלולית המתפשטת
יפתיעו אותי שוב, כאילו זו הפעם הראשונה.
הדים של קרבות רחוקים וקרובים
לא יפיגו את מתח השתיקה.

אמצמץ לך את צערי, את הגעגוע
תקרוץ לי ניחומים
(אמר שר הביטחון לאלמנה: "באתי לחזק ויצאתי מחוזק").

ניפרד ואתעורר
להביט ברעייתי ובבטנה,
בה ממתינה בתנו
שלא תכיר אותך.