היא ביקשה שלא נשכח אותה, אבל גם לא נזכור.
היא ביקשה שלא נבכה, אבל גם לא נצחק.
היא הזילה דמעה ואמרה לנו להיות בשקט
היא לחשה וצעקה, צעקה ולחשה עד שהשתתקנו.
בהתחלה זה היה נראה כמו קטע מסרט,
אבל אז היא אמרה לנו שסרטים לא קורים במציאות.
אחר-כך חשבנו שזה עוד אחד מהשגעונות שלה,
אבל היא הבטיחה לנו שהיא יותר נורמלית מאיתנו.
לבסוף כל אחד באותו החדר הבין למה היא התכוונה
כשפרשה זוג כנפיים לבנות ואמרה לנו לא להאמין בגן עדן, או
במלאכים.
היא עפה רחוק מבעד לדמיון שלנו,
וכולנו ראינו אותה נבלעת בין העננים.
עד היום אנחנו לא זוכרים אותה, אבל גם לא שוכחים.