יש לי ארבע רגליים. קצרות כאלה, לפעמים ארוכות. רגליים
מרובעות, מעוגלות, ולעתים רחוקות - גם משולשות.
אם הרגליים שלי הם מברזל - מלחימים עליהם גוש של מתכת. כשהם
מעץ - ממסמרים אליהם רצועות רצועות עשויות עץ.
כשכל התהליך הזה נגמר - אני כבר נראה אחרת.
אני נרטב בגשם, אבל לא מרגיש את הרוח. חם לי בקיץ - אבל לא
יותר מדי. יש פעמים שערסים קטנים חורטים עלי "יאללה ביתר" או
"סיון+עמי = אהבה לנצח", ואז אחרי כמה חודשים באים כמה אנשים
חושבים כאלה, עם חליפות ירוקות או כתומות, ומחליפים לי את כל
הגוף.
כשיש זקנים שעוד נשאר להם כוח לטייל - או כשהפיליפיני שלהם
מוציא אותם - הם מתיישבים עלי עם מעיל הצמר שלהם (מעיל צמר
תמיד יהיה להם - לא משנה מה מזג האוויר בחוץ...), ותופסים קצת
אוויר.
הרבה פעמים יש עלי איזו אמא מתחילה כזו עם התינוק שלה, שרה לו
שירים.
זוגות מאוהבים גם יושבים עלי, מרגישים כאילו מקיפים אותי ארבעה
קירות ומרשים לעצמם לעשות לי דברים שיכולים לפרק אותי
מהמקום...
זוגות בדייט הראשון הם הכי מצחיקים. כשהם עלי הם מרגישים מין
תחושה כזו של: "או, מצאנו מה לעשות עכשיו - להסתכל על הגינה,
על השקיעה" - לא ידעתי כמה בטחון אני יכול להעניק....
נמצאים עלי גם בני נוער סטלנים כאלה, מעשנים עלי לרוב סגריות
או נרגילות, ולפעמים גם מגלגלים עלי איזה ג'וינט...
שיכורים שוברים עלי בקבוקי גולדסטאר או וודקה, ולעתים - חולמים
עלי בשנתם.
ולפעמים, סתם ככה, יושב עלי מישהו וקורא ספר.
נכון. אני ספסל.
ואין אף אחד כמוני בכל רחוב יהודה הימית ביפו.