New Stage - Go To Main Page


ברגע שדלת האוטובוס נפתחה אנשים התחילו להסתער. באנגליה או בכל
מדינה מתורבתת אחרת אנשים אוטומטית מסתדרים בתור. לא רק בגלל
הנימוס אלא גם בגלל שזה הרבה יותר מעשי וחוסך זמן בסופו של
דבר. אבל בארצנו האהובה אנשים פשוט מסתערים על הדלת מכל
הכיוונים. לא היה לי כוח להידחף, אבל בכל זאת ניסיתי קצת
להתקדם כי לא רציתי להישאר בלי כיסא. התיק שלי היה די כבד
והייתי רוב היום על הרגליים.

אחרי כמה פיגועים אנשים פחות השתמשו באוטובוסים והיה קצת פחות
צפוף, אבל לאנשים יש זיכרון קצר ונראה ששבוע וחצי אחרי פיגוע
האוטובוס האחרון, הנוסעים כבר נוהרים בחזרה אל כיסאות העץ של
האוטובוסים של דן. האמת, אני מבין למה. אני לא ממש משתוקק
לנסוע באוטובוס אבל זה עדיף מללכת שעה ברגל או לשרוף כסף על
מונית הלוך ושוב כל יום.

אני יכול לנסות להרגיע את עצמי עם סטטיסטיקות שאומרות שבישראל
יש לי עדיין סיכוי גדול יותר למות מסרטן או בתאונת דרכים, אבל
זה לא עובד מכל מיני סיבות. קודם כל אני לא מעשן שזה פוסל את
הסרטן ודבר שני אני נמצא באוטובוס ככה שהטיעון על תאונות דרכים
גם לא כל כך מנחם. בנוסף אלה הן סטטיסטיקות כלליות. הסיכויים
הרבה יותר נגדי בהתחשב בעובדה שאני נוסע בקו שכבר היו בו שני
פיגועים פחות או יותר באותו זמן של היום בו אני נוסע בדרך
כלל.

עליתי לאוטובוס אחרי אשה זקנה שהראתה לנהג מה שהיה כנראה תעודה
שהוכיחה שהיא אכן זקנה ולא רק נראית ככה. מאחורי כבר התחיל
להידחף איש שמן ומזיע. הרגשתי את החזה הרוטט שלו נצמד לגב
התחתון שלי והרגשתי את הרטיבות של החולצה שלו מחלחלת אלי דרך
החולצה שלי. מהר הצגתי את החופשי חודשי שלי לנהג והתחמקתי כמה
שיותר מהר מהחבר החדש שלי. מולי נפרש כל האוטובוס וחלק נכבד
מהכיסאות כבר היה תפוס. ראיתי זוג כיסאות פנוי לקראת סוף
האוטובוס והתחלתי ללכת לקראתו. בדרך לכיסא העפתי מבט באנשים
שכבר ישבו. כל אחד מהם יכול להיות מחבל מתאבד בסופו של דבר ולא
כדאי לקחת סיכונים. רווח לי לראות שאף אחד מהנוסעים לא התאים
לפרופיל של מחבל מתאבד: סבתא, רוסיה בלונדינית עם הילדה הרוסיה
הבלונדינית שלה (לפחות הן נראו לי רוסיות), שני חיילים, שתי
נערות צעירות, חברי הלח וגדול המידות ופריק אחד עם שיער ארוך
וגיטרה. לרגע חששתי לגבי החיילים כי הרי אין שום קושי להשיג
מדי צה"ל ולהתחזות, אבל אחרי התבוננות קלה הייתי שקט. אחד היה
נראה אשכנזי טהור (אני מנחש רומני) והשני היה בכלל אתיופי.
התיישבתי ושמתי את התיק על הכיסא לידי. התחתונים נדבקו לי לתחת
עם זיעה אז התרוממתי קצת והשחלתי אצבע לתוך המכנסיים שלי
מאחורה ומתחת לרצועת הגומי של התחתונים. משכתי את התחתונים
החוצה כמה שאפשר. עשיתי מה שיכולתי ואז התיישבתי והנחתי את
ראשי על החלון.

למרות שניסיתי להגיד לעצמי בכל מיני צורות שהכל בסדר, כנראה
שלא הייתי כל כך משכנע. הלב שלי הלם בחוזקה בצלעות שלי ולקחתי
נשימות ארוכות ומהירות. אף אחד לא שם לב אלי וניסיתי להירגע.
אתה סתם פרנואיד. תרגע! אין פה שום מחבל מתאבד. זה הכל שטויות,
תחשוב על משהו אחר.

התחלתי לחשוב על מה שאני אוכל כשאני אגיע הביתה. מה יש במקרר?
ביצים. תמיד יש ביצים. אבל נמאס לי מביצים. יש המבורגרים
קפואים במקפיא, אבל הם לא משהו. אני יכול לטגן אותם ולהכין
סנדוויץ גדול. מיונז, קטשופ ופרוסות של עגבניה, בצל ומלפפון
חמוץ. אולי גם גבינה צהובה? אני אוהב צ`יזבורגרים, אבל אלה
שאני מכין לבד תמיד יוצאים מגעילים אז עדיף בלי. יכול להיות
שאני משתמש בגבינה הלא נכונה. המחשבה על הרכיבים גרמה לפה שלי
להתמלא ברוק, למרות שידעתי טוב מאוד שבמציאות לסנדוויץ הזה
יהיה טעם הרבה פחות נפלא מזה שדמיינתי בראשי. יכולתי לראות את
עצמי נוגס בסנדוויץ. השיניים שלי נוגסות בלחם הרך ושוקעות בו.
השיניים מגיעות לבשר ולירקות וחותכות את הכל. השיניים התחתונות
נפגשות עם השיניים העליונות ויוצרות מחיצה בין שני חלקי
הסנדוויץ, החלק הגדול שעדיין בידיים שלי והביס הקטן שכעת כלוא
בתוך הפה שלי. אני לועס את הביס והרוק שלי מתערבב עם המיונז,
הקטשופ, הלחם, הבשר והירקות. אני לועס ולועס וחתיכות האוכל
הולכות ונעשות יותר ויותר קטנות, הופכות לעיסה לחה ואחידה. ואז
אני בולע וגוש האוכל עובר לי בגרון באופן מספק. אני נוגס עוד
ביס.

גוועתי מרעב וזה היה סתם עינוי אז החלטתי להפסיק לחשוב על אותו
המבורגר שמנוני. נגיע לזה כשנגיע לזה. אני יכול לחשוב, למשל,
על מה לראות בטלוויזיה כשאני אגיע הביתה. היו כמה סרטים נחמדים
בערוץ הסרטים שסימנתי במוסף הבידור של יום שישי ויש כמה סרטים
שהלוויתי מאח שלי. "מת לחיות 3" ו"טיימקופ". כן, אני אראה אותם
ביחד עם ההמבורגר הנוטף שלי. בטח יש גם צ`יפס קפוא שאני אוכל
לטגן או לעשות בתנור... די! מספיק לחשוב על אוכל! הבטן שלי
הסכימה איתי וענתה לי בקרקור רעב. את "מת לחיות 3" עוד לא
ראיתי, אבל אח שלי אמר שהוא נורא מאכזב ובדרך כלל יש לנו טעם
מאוד דומה בסרטים. את "טיימקופ" ראיתי כבר פעמיים בקולנוע, אבל
אני מת על הסרט הזה ואשמח לראות אותו עוד פעם. אז מה לראות
הערב? סרט שעדיין לא ראיתי וכנראה לא ממש מוצלח או סרט שכבר
ראיתי ואהוב עלי? אני מודע לזה ש"טיימקופ" זה לא יצירת מופת
ואפילו בתור סרט מדע בדיוני העלילה שלו מלאה בחורים, אבל...

קו המחשבה שלי נקטע באופן פתאומי. לא שמתי לב שהאוטובוס עצר
ושהדלת שלו נפתחה, אבל כן שמתי לב לערבי שעלה לאוטובוס עם תיק
שהיה גדול מספיק כדי להכיל פצצה. אם הנהג חשד בו, אז הוא לא
הראה את זה. והנהג צריך לדאוג הרבה יותר כי הוא נמצא באוטובוס
כל היום כך שהסיכוי שלו להיקלע לפיגוע גדול פי כמה וכמה
מהסיכוי שלי. אבל מה הוא כבר יכול לעשות? אם למחבל יש פצצה
מספיק שהוא יתפוצץ במדרגות האוטובוס כדי לזרוע הרס והרג. למרות
שבאמצע האוטובוס אני מניח שאפשר לעשות יותר נזק. הוא שילם
והתחיל ללכת במורד האוטובוס. לא הורדתי ממנו את העיניים. בחנתי
את פניו בקפידה. הוא נראה די אדיש ואולי אפילו קצת עייף. זה
טוב, לא? מישהו שהולך לפוצץ את עצמו אמור להראות די עצבני
ונרגש ואולי אפילו קצת מפוחד. ואולי דווקא להפך. הם הרי כאלה
שטופי מוח שאי אפשר לצפות לראות בהם רגשות רגילים של אנשים
שפויים. ואולי הוא פשוט אדם נורא מאופק. אני זוכר שאני בעצמי
די הרבה פעמים הצלחתי לשמור על קור רוח ולהראות אדיש גם שהייתי
נורא לחוץ ומפוחד. ככה הצלחתי לצאת מנצח בלי ללכלך את הידיים
מעימותים שהיו מובילים לאלימות פיזית קשה.

המחבל התיישב בספסל שלפני הדלת האחורית. הוא שם את התיק על
חיכו.

ואז משהו ניער אותי מהטראנס המפוחד שלי. כשהבנתי מה אני עושה
נגעלתי מעצמי בצורה מחרידה.

איך אתה לא מתבייש? כבר קבעת שהוא מחבל? בגלל שהוא ערבי? ואולי
הוא בכלל לא ערבי אלא סתם יהודי בעל חזות מזרחית? וגם אם הוא
בכל זאת ערבי זה לא משנה. זה שיש מחבלים ערבים זה לא אומר
שכולם כאלה. מה, אפשר לחשוב שאני אותו דבר כמו יגאל עמיר וברוך
גולדשטיין כי אני יהודי. פאק, אני יודע יותר טוב מזה. אני
ממשפחה מרצניקית וזכויות האדם זה אחד הערכים הכי חשובים שהורים
שלי לימדו אותי והנה אני יושב ושופט אדם לפי המראה החיצוני
שלו. כבר לא פחדתי בכלל, רק הרגשתי תחושה גדולה של גועל בבטן
ובגרון. רציתי להקיא.

זה כמובן סימן טוב. זה אומר שאני אדם טוב עם ערכים טובים אם
אותן מחשבות גורמות לי להרגיש ככה. אם באמת הייתי גזען הייתי
מוצא דרך להצדיק את אותן מחשבות במקום להרגיש רע בגללן.

וזה לא שחסרים טיעונים בשביל להצדיק. סטטיסטית הרבה יותר סביר
שאותו אדם, שנניח שהוא ערבי ואין בזה שום דבר רע כמובן, הוא
מחבל מאשר למשל הסבתא הזקנה או הילדה הבלונדינית הקטנה. גם
מבחינה נסיבתית אפשר להשתמש בסטטיסטיקה. יותר סביר שמחבל יהיה
ערבי באוטובוס של קו 5 בשעות העומס מאשר ערבי שמוכר ירקות בשוק
רמלה. ויש לו תיק שמספיק גדול להכיל פצצה. פצצה שיכולה להרוג
אותי יפה מאוד ולא יהיה אכפת לה שאני שמאלני יפה נפש ולא איזה
ימני גזען ומתלהם. פתאום תחושת הפחד חזרה כאילו מעולם לא עזבה
אותי. רק הפעם היא חלקה מקום עם אותה תחושת גועל שחשתי
מהמחשבות הגזעניות שלי. מן הסתם לא אהבתי את התחושה הזאת.

מספיק! זה מטומטם לגמרי. רוב הסיכויים שהאיש הזה בכלל לא מחבל
ואני סתם מענה את עצמי במחשבות דביליות. פקדתי על עצמי לחשוב
על משהו אחר. כל דבר אחר, אפילו אוכל. מממ... המבורגר מטוגן
וחם בסנדוויץ... אבל זה לא עזר. אוכל בכלל לא עניין אותי ברגע
הזה. הסתכלתי החוצה מהחלון וניסיתי להאט את קצב הנשימות
ההיסטרי שלי. השמש זרחה וחלפנו על פני רחובות מוכרים שהאוטובוס
עובר באופן קבוע בכל נסיעה. פה ושם היו אנשים שהלכו ברחוב והיו
טרודים בענייניהם, כלל לא מודעים לעובדה שאני ושאר הנוסעים
כלואים באוטובוס הזה עם פצצה מתקתקת. תרתי משמע. כשהאוטובוס
יתפוצץ הם ישמעו את זה. ישמעו את זה ברדיוס די גדול של כמה
רחובות. הם ירוצו לראות מה קרה בסקרנות מחרידה. לחלק יהיה ידע
בעזרה ראשונה והם בטח יבואו לעזור, אבל רוב הסיכויים הם שאני
אהיה גוויה מפויחת עד שיגיעו אלי. חלק מהאנשים באוטובוס ישרדו,
אולי אפילו אני, אבל לנו מחכה גורל נורא של סיוטים וטראומות
לשארית ימי חיינו. כל פעם שאני אשמע בום, למשל בסרט או בלון
שמתפוצץ, אני אקפוץ בבהלה ויעלו בראשי תמונות מהפיגוע וזה יהיה
כאילו אני שוב פעם שם. כאילו בכלל לא עברו להם עשרים שנה מאז.
ואם אני אמות בפיצוץ אז התמונה שלי תהיה בעמוד הראשון גם של
מעריב וגם של ידיעות. אפילו יהיה עלי מאמר מוסגר קטן בו אנשים
שאני מכיר יגידו כמה שאני נהדר ותמיד עוזר לכולם. אם יציינו את
העובדה שהייתי מאוד פעיל בנוער מרצ אז בטח המון ימניים יגחכו
בסיפוק והנאה ויגידו דברים כמו "הנה, הערבים שהוא כל כך אוהב
רצחו אותו".

די! מספיק! אתה שוב עושה את זה! הבן אדם לא אשם בשום דבר.
המסכן צריך בטח כל יום להתמודד עם גזענים כמוני שמביטים בו
בחשדנות ומיד מניחים את הגרוע מכל. ניסיתי לתאר איך זה להיות
מיעוט שחי בקרבת אנשים שאוטומטית חושבים שאתה רוצח אכזר רק
בגלל הדת שלך. גועל נפש. רגש נוסף התפלק לתוך הבטן שלי...
רחמים. זה לא שרציתי לגשת אליו, לחבק אותו וללחוש לו מילות
נחמה באוזן. זה לא היה בקטע מתנשא. פשוט הרגשתי רע על איך
שאנחנו מתייחסים לחמישית מהאוכלוסייה שלנו. תמיד ידעתי שהערבים
בארץ ישראל הם מיעוט מקופח, אבל רק עכשיו באמת ירד האסימון.
הייתי צריך להיות קצת גזען כדי לקלוט באמת עד כמה נוראה היא
הגזענות וזה בכלל לא משנה שהגזענות שלי נבעה מזה שהייתי
בסיטואציה מפחידה ומלחיצה. הרי זה בדיוק המבחן האמיתי לאותם
ערכים. מבחינתי הנסיעה הזאת היא באמת מבחן והוא עדיין לא נגמר.
אני נאבק באותן מחשבות גזעניות, בניגוד לישראלים רבים, ובזה
נמצא הכוח המוסרי שלי.

פתאום קלטתי שאני מתחבא מאחורי התיק שלי. התיק כבר לא ישב על
הכיסא לצידי, אלא על ברכיי. החלקתי מטה על כיסא העץ, יורד מטה
ומטה עד שהתיק הסתיר אותי לגמרי. היו בתיק כל מיני מחברות
וספרים וגיימבוי והיה לו גב קשיח ככה שאם זה מחבל ואם הוא
יתפוצץ אז התיק יגן עלי. לפחות מפני נזק ישיר כמו מסמרים וכל
מיני דברים מסוכנים ששמים בפצצות. יהיה כדור אש גדול מהפיצוץ
וזה בטח יגיע אלי. אולי זה אפילו יבעיר את התיק שלי והתיק
הבוער יעוף עלי והפלסטיק הנמס ידבק לפנים שלי... אני אצרח
ואנסה לקלף את הפלסטיק מהפנים שלי, אבל זה יהיה מאוחר מדי ואני
אהפוך להיות פרדי קרוגר ציוני. איך אני בכלל אדע מתי המחבל
הולך להפעיל את המטען? הוא סתם יישב וילחץ על איזה כפתור בתוך
הכיס שלו או שהוא יקום ויצעק "אללה אכבר" לפני בשביל השואו
וכדי להרוויח עוד איזה שתי בתולות וחצי בגן עדן?

יכולתי לדמיין אותו קם מהכיסא ומניף קופסה קטנה עם כפתור אדום
ועגול שממנה משתלשל חוט שמוביל אל תוך התיק שלו. הוא צווח
"אללה אכבר" וכל האנשים באוטובוס צורחים בבהלה. אני מזנק
מהמקום שלי עם התיק ביד ומנופף אותו מהרצועה מעל הראש בסיבוב.
אני עושה צעד וחצי לקראת המחבל ומנחית את התיק ישר על הפרצוף
שלו. הוא לוקח צעד אחורה והקופסה נופלת לו מהיד. אני ממשיך עם
התנופה שלי ונכנס במחבל עם הכתף שלי. ביד ימין אני מספיק לתפוס
את הקופסה לפני שהיא נופלת על רצפת האוטובוס ומופעלת בטעות.
אני תופס אותה ומעביר אותה ליד שמאל. ברגע שיד ימין שוב חופשיה
אני דופק למחבל אגרוף אחד אחרון והוא נופל אחורה מעולף כשדם עף
לו מהאף ומלכלך לי את האגרוף. כל האנשים באוטובוס בהלם, אבל
תוך כמה שניות הם מתעשתים ומתחילים למחוא לי כפיים ולשיר "כי
הוא בחור כארז" שאף אחד לא שר לי מאז גן חובה. הכי מצחיק היה
כשהיו שרים את "כי הוא בחור כארז" לחבר שלי שקראו לו ארז.

התיישבתי זקוף על הכיסא והורדתי את התיק מהברכיים שלי. זה לא
שפתאום התמלאתי באומץ, פשוט החלטתי לרדת בתחנה הבאה. זה יפתור
את כל הבעיות. בכל עשרים שנות חיי אף פעם לא הייתי כל כך מבועת
והרגשתי בשיא הרצינות שאם אני אשאר באוטובוס אני פשוט אחטוף
התקף לב ואמות במקום. האוטובוס עצר באור אדום. אחרי הצומת יש
תחנה. זה הסיכוי שלי.

הסיכוי שלי למה? להיות גזען? אז נכון שאני לא מוריד את הערבי
מהאוטובוס או שולח אותו לשבת בספסל האחורי, אבל אני עדיין יורד
מהאוטובוס בגלל שיש בו ערבי. איזו התנהגות מגעילה זו? אני אהיה
כמו ההומופובים שלא יורדים במעלית עם השכן ההומו מחשש שהוא
יאנוס אותם. ברגע שאני ארד מהאוטובוס אני בעצם אצא בהכרזה
אפרטהיידית שאני לא מוכן לחלוק אוטובוסים עם ערבים. זה מה
שהורים שלי חינכו אותי?

האור כנראה התחלף כי האוטובוס התחיל שוב לזוז. תכף נגיע לתחנה.
זה הסיכוי שלי לרדת. כי אם זה באמת מחבל, ואני לא יכול להגיד
במאה אחוז שהוא לא, אז אני כנראה אמות. האם באמת שווה לי למות
בשביל הערכים שלי? טוב למות בעד ערכינו? מצטער נורא, אבל אני
לא רוצה למות. אז אני אהיה קצת גזען וארד מהאוטובוס. או שלא.
אני אחזיק מעמד עוד כמה דקות ואני אהיה בקרוב בבית עם המבורגר
נוטף קטשופ וז`אן קלוד ואן דאם. כמה שאני ארגיש אידיוט כשאני
ארד מהאוטובוס בתחנה שלי בריא ושלם. או יותר גרוע, אני ארד
בתחנה הזאת וכשאני אגיע הביתה אני אפתח את הטלוויזיה ואראה
שאין שום מהדורת חירום של החדשות בעקבות פיגוע. אז אני באמת
ארגיש כמו מפגר. מצד שני אני כל כך מפוחד ומבוהל כרגע שלא ממש
אכפת לי להרגיש כמו מפגר אם זה ילווה בתחושת הקלה.

העפתי מבט במחבל. בכל הנסיעה יכולתי לראות רק הצד האחורי של
הראש שלו. מעניין מה עובר לו בראש. מעניין מה הוא היה חושב אם
הוא היה יודע מה עובר לי בראש. יכול להיות שהוא היה נפגע
ונעלב, אבל מצד שני יכול להיות שהוא היה מתפוצץ מצחוק ולועג
לי. גם יכול להיות שהוא היה מרגיש אשם בגלל אחיו הפלסטינים
שעוסקים בטרור וגורמים לכזה קרע וחשדנות בין העמים, כמו שאני
מרגיש אשם בגלל כל הברוך גולדשטיינים והמתנחלים. למרות שזה לא
באמת אשמתנו באופן אישי, פשוט אין לנו שליטה על אותם רגשות
ותחושת אחריות לאומית.

האוטובוס האט לקראת התחנה. הדלת הקדמית נפתחה ואנשים התחילו
לעלות. הדלת האחורית נשארה סגורה כי אף אחד לא צלצל לנהג
שיעצור. אם אני אלחץ ממש עכשיו על הלחצן ואקום מהכיסא אז הנהג
בטח ייתן לי לרדת. היו לפחות ארבעה אנשים שעולים לאוטובוס
והנהג עדיין היה עם הנוסע הראשון. אבל לא. אני לא ארד. כי זה
יהיה מסוג הדברים שעליהם אני אף פעם לא אוכל לסלוח לעצמי. רבין
ידע שיש נגדו הסתה וזה לא מנע ממנו להלך בפומבי. אז שאני אפחד
לנסוע באוטובוס בגלל שיש בו נוסע ערבי? החלטתי לא לקום. הדלת
הקדמית של האוטובוס נסגרה והתחלנו שוב לנסוע.

הלב שלי שקע כמו אבן והרגשתי שהוא יושב לו למטה ומשכשך לצד
שלפוחית השתן שלי. התקרבנו לדיזינגוף סנטר. עוד תחנה. עוד
הזדמנות לרדת.

עוד הזדמנות להיות גזען.

האוטובוס האט לקראת התחנה. רעש פתאומי גרם לי להתכווץ במקום
ולפני שהבנתי מה קורה כדור אש גדול מילא את האוטובוס. חלונות
התנפצו, מתכות התעקמו ובשר אדם נשרף ונחרך. העיניים שלי היו
עצומות ולא ראיתי כלום. אני חושב שהן היו עצומות... אני מקווה
שהן היו עצומות... לא שמעתי כלום חוץ מצלצול ארור ובלתי פוסק.
הרגשתי טעם מתכתי של דם בפה והרחתי ריח של בשר שרוף.
המבורגר...

המבורגר עסיסי בלחם עם מיונז, קטשופ ופרוסות של עגבנייה, בצל
ומלפפון חמוץ. אבל בלי גבינה, כי זה אף פעם לא יוצא טוב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/6/05 10:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכאל מיקי ברגמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה