הוא ידע שהוא לא יראה עוד פעם. אבל משהו בתוכו דווקא שמח מזה.
אהבת חייו הולכת לו מול עיניו והדבר היחידי שיכל לחשוב זה "אני
חופשי, חופשי". מילים אלו חזרו בראשו כמו תקליט שבור שוב ושוב
עד שאיבדו כל משמעות ועכשיו הפכו להיות סתם כמה אותיות
מסורבלות שבמקרה יצרו משמעות כלשהי. הוא לא ידע למה, הוא לא
ידע איך או מה שונה, הוא רק ידע שהוא חופשי. ובעוד אהבת חייו
הולכת לכיוון הרכבת השורקת, הולכת לעד ולעולם לא חוזרת, הדבר
היחידי שהרגיש הוא חופש. ופתאום מתוך גרונו חנוק הדמעות הוא
צעק "אנאבל, חכי רגע", הוא רץ אליה בעודו נתקל באנשים מסביב
המסתכלים עליו כאילו הוא משוגע "אני רוצה שתדעי דבר אחד, אני
לעולם לא אשכח אותך, לא משנה כמה נעבור ביחד אני תמיד אהיה
לצידך, ואת תמיד תהיי איתי אבל אני חושב שזה לטובה שזאת תהיה
הפרידה שלנו. אנחנו נהיה רחוקים מדי כדי להישאר בקשר ביחד."
אנאבל פרצה בבכי, ולרגע חשבה לתת לו סטירה ולרוץ לכיוון הרכבת,
כיצד יכול? אחרי כל השנים האלה שהיא אהבה אותו, כל השנים האלה
שהיא הקדישה לו. החל מן הריקוד הראשון ועד הנשיקה האחרונה. אך
פתאום היא נזכרה במשהו, "הכל משתנה. שום דבר לא נשאר במקום".
והיא הבינה, אהבה היא לא לנצח, אנשים משתנים ולכן עדיף לעזוב
עם זכרונות טובים מאשר להישאר מתוך צורך. היא חיבקה אותו ואמרה
בקול ענוג וחלש "אני לעולם לא אשכח אותך, ג'ק, ותמיד יהיה לך
מקום בלב שלי, אני מבטיחה לעולם להיות לצידך". ובחיבוק פרידה
הם נפרדו, כידידים טובים, לא יותר. הם נפרדו, בעוד שניהם
מרגישים את החופש המיוחל הם הבינו כי הם מפסידים משהו מיוחד,
משהו שלעולם לא יזכו לו עוד פעם, ידיד נפש. ידיד מיוחד כל כך
שכל חיוך שלו מאיר חדר שלם, שצחוק אחד יכול להוציא אותך מן
הדיכאון, שכל מילה אחת שלו ענוגה ורכה כמו להתעטף בשמיכת פוך
ענקית בליל חורף קר. היא הלכה לכיוון הרכבת במהרה, ובעודה עולה
במדרגות הציצה לכיוונו, והוא, עומד שם מנופף בזרועו ומזיל דמעה
ולוחש ברכות, "לעולם אוהב אותך", ומעניק לה קופסה, "שלעולם לא
תשכחי אותי". היא פותחת אותה בזהירות, פוחדת לגרום לה נזק
כלשהו ובתוך הקופסה הזאת מתגלה לה סיכה. לא סתם סיכה, הסיכה!
היא נזכרת ביום הזה שהיא עברה ליד חלון ראווה עם ג'ק ואמרה לו
"תסתכל איזה סיכה יפה" והוא אמר לה "יום אחד אני אקנה לה אותך,
אני מבטיח". ומבלי להגיד תודה היא נותנת לו נשיקה רכה והולכת,
יודעת שזהו הסוף. היא עולה לרכבת, מעדיפה לשכוח מאשר לזכור.
והוא, עומד על רציף 6 בתחנת הרכבת בלונדון, ובעוד אנשים אצים
ורצים מסביבו, כולם כגוש אחד ענקי שמתערבל מסביבו, חונק אותו,
רק הוא עומד במקום ומרגיש כאילו לבו נתלש יחד עם הרכבת הזאת
שעומדת לעזוב. הוא מזיל דמעה אחת, כי הוא לא יכול להזיל יותר.
בעוד נוזלת הדמעה על הלחי שלו, הוא מרגיש כאילו היא שורפת את
עורו. דמעה של אש. הוא מפחד להזיל עוד דמעה כי עמוק בפנים הוא
יודע שעוד מחשבה אחת עליה, הוא יפרוץ בבכי. והיא, היא חסרת
מילים. פניה חיוורות מעצב, בעודה מתיישבת בתא קטן, ליד החלון,
היא משעינה את ראשה ואומרת לעצמה "כל שינוי הוא לטובה". חוזרת
על מנטרה זאת בראשה שוב ושוב, מקווה שאיכשהו היא תשכנע את
עצמה, אבל היא לא מצליחה להתאפק, ודמעה אחת, אחת ויחידה יורדת
מעיניה. היא גולשת מעיניה הכחולות מלאות העצב על גבי עורה
החיוור. אנאבל ידעה שזהו הסוף, אבל היא וגם ג'ק ידעו טוב מאוד
שזוהי התחלה למשהו נפלא. משהו חדש, מרענן ומופלא. הם ידעו שזו
התחלה של משהו. וזה מה שרצו. לעבור למשהו אחר, משהו חדש לגמרי,
לא משנה מה, העיקר שזה יגרום לשכוח.

היום ג'ק ואנאבל חיים בנפרד. הם לא דיברו כבר 28 שנים. אנאבל
היא כבר עוד מעט סבתא, ויש לה בעל וילדים. בעוד אנאבל מנקשת
עשבים שוטים בגינה עם הכובע המצחיק שלה שהילדים שלה צחקו עליו
כשהיו קטנים יותר, הכובע שג'ק נתן לה, היא חוזרת למטבח, מרתיחה
מים לכוס תה כרגיל. משום מה, כל דבר שהיא ראתה בחייה הזכיר לה
את ג'ק. לא משנה מה היא עשתה, גם החתונה, גם הילדים וכל נשימת
אוויר שלה הזכיר לה אותו. היא ניסתה לשכוח. להתכחש אבל היא לא
הצליחה. היא ניגשה לשולחן העץ המלוטש וישבה לידו חיכתה שהמים
ירתחו. בעודה מסתכלת בסיכה הישנה, מלטפת את עיטור הפרח המקסים
שעליה. היא פותחת את העיתון ומתחילה לקרוא אותו. בעודה מדפדפת
לעבר העיתון היא נתקלת במודעה בלוח מודעות האבל. "בצער רב
אנחנו מודיעים על מותו של ג'ק באוור. הוא שירת את המדינה
בכבוד. שינוח על משכבו בשלום". היא לא האמינה. ג'ק מת והיא לא
הספיקה להגיד לו שלום. היא לא הספיקה להיפרד ממנו, לא הספיקה
להגיד לו שהיא אוהבת אותו, ובעוד הקומקום משקשק ורותח היא
אוחזת חזק את הסיכה שבידה, הסיכה שג'ק נתן לה. היא מנסה לקום
מן השולחן, לעבר הקומקום, אך עיניה מכשילות אותה. היא מרגישה
כאבים חזקים בידה השמאלית, מנסה להחזיק במשהו, במישהו. היא
שולחת את ידה לעזרה ומתמוטטת.

אנאבל וג'ק. איזה זוג הם היו. חבל שהם נפרדו. ג'ק היה סוכן
חשאי של המדינה ונהרג בפרו בעת משימה חשאית ואנאבל נסעה לחו"ל
כדי ללמוד בצרפת אומנות. הם לא נפגשו יותר אך בנפשם היו ביחד.