על "אלוהים מאוהב"
(ספריית מעריב, מאת: מישקין בן דוד)

מישהי שהזכרתי באוזניה את שם המחבר, טענה שהוא היה במוסד וזכור
לה מהופעותיו בטלוויזיה כ"מאוהב בעצמו". אין לי מושג אם באמת
היא זוכרת את אותו אחד, אבל נשמע לי הגיוני שהאיש הוא
אגומניאק. לא רק בגלל הדמות ששובצה בספר, כמעין בדיחה מטופשת,
מישקין דיוידסון, אלא גם בגלל שהספר הזה הוא מעין בלון נפוח
וחסר תוכן משמעותי מספיק למלא בו מאות עמודים.

בקשקוש המקושקש הזה, אלוהים, שנראה כמו הציור של מיכלאנג'לו
ולפעמים כמו ריצ'ארד גיר (ופה ושם כמו נגן ג'אז שחור ודמויות
אחרות), מתאהב לראשונה מזה מאות שנים בבת דמותה של מג ריאן,
הפסיכולוגית מגי בריאן. אלוהים לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו
והוא מתגלה כמחזר מתוסבך ומטופש לעתים. סיפור המסגרת הראשי
מדבר בעצם על תסריטאי ישראלי שמקבל הצעת עבודה מהוליווד, לכתוב
את התסריט על אלוהים שמתאהב.

הראיתי את הספר לפסיכיאטר שלי והוא שאל אם זה לא נראה לי קצת
זול, האנשת דמות האל בצורה כזו. ואכן כן, אין שום מובן לעובדה
שהוא מתגשם כל הזמן, אבל גרוע מזה, אין שום מובן לעובדה שדמותו
פועלת כבן אנוש ומסתכלת על בני אדם קצת כמו בן אנוש בודד.
הקשקוש המקושקש הזה לא שווה הרבה, כשיש שם תובנה היא די גנובה
מאיזה אלף ספרי ניו אייג' - וכל השאר די שווה לפח. אם לפחות
היה לספר הזה את הנופך הסאטירי שהובטח, הכל היה בסדר. אבל מה,
זהו ספר שמתפלש בקיטש חסר טעם, לא ממש נוקב ובטח שלא מצחיק.
את כל זה אני אומר כשאני מסכם מה למדתי מהספר, אבל בזמן הקריאה
הייתי מרותק ולא יכולתי להניח אותו מהיד. כי בכל זאת, זה די
מזכיר טלנובלה וממכר כמותה, כשהדמות הראשית היא כמובן אלוהים,
דמות רומנטית לכל הדעות. וזה בהחלט עדיף על הזבל שיש בטלויזיה,
אין מה לעשות, אבל אם אתם מחפשים קלישאות לעוסות, תקחו את
"האלכימאי" של פאולו קואלו, כי הזבל הזה מנוסח הרבה יותר טוב
ויותר מעורר השראה.