המחוגים בשעון שעל הקיר בחדר העבודה מדלגים באופן קבוע על השעה
שלוש. בין שתיים לארבע משתרע חלל של ריק, עיוות של הרצף
זמן-מקום אשר מתרחש רק בחדר הזה. ברגעים האלו, בהם אני נשען
בכורסת העור, המחשבות מתפשטות למרחבים אשר הגבול להם רק
התעתוע.
שעות מתות רבות ביליתי בחדר המואר דרך תריסי העץ הישנים,
חצי-מוגפים, בניסיון להבין מה גורם לשעון הזה להמשיך ולדלג על
השעה בקביעות כל כך לא ברורה. כאילו למחוגים היה דרוש מאמץ
מיוחד כדי לדלג מהשעה שתיים והלאה, והייתה דרושה שעה שלמה של
מאמץ של כל מנגנוני השעון, עד אשר גלגלי השיניים היו נאותים
לסוב על צירם. וכילד, אשר תכנן קפיצתו לא נכון, הדילוג היה
תמיד מנה אחת רחוק מדי.
אם כי תמיד מנה אחת, לא חצי, ולא שתיים, בדיוק שאופייני
לשעון...
וממתי שעון מקולקל דבק בדיוק? כמו אדם אשר קטעו לו רגל, וכעת,
כל מה שהוא מנסה לעשות זה להוכיח שהוא עדיין יכול ללכת.
אבל לאן?
לאן הזמן מתגלגל? אל העתיד התשובה מתבקשת. אם כך, גם אותו אדם.
ומה ההבדל אם כך בין העתיד העומד על שתי הרגליים שלו, או על
רגל אחת ורגל שנייה שהצטרפה זה עתה לדרכו?
האם הפסיעות קטנות, או ממהרות? האם לומדות הרגליים האחת
מרעותה? אך הזמן, כמו הליכה, מתחלק לצעדיו הקטנים, לשניות,
שחולפות כטור נמלים אינסופי.
סוחבות את כולנו, עד אשר איננו יודעים יותר לאן, עד אשר אנו
נעלמים מהאופק, ומסך הערב יורד על חיינו.
גם אם לפעמים הבוקר עלה רק לפני חמש דקות.