"ירושלים של זהב" מתנגן ברקע, חוץ מנגינת הפסנת כמעט אין רחש.
זה מוזר עד כמה השיר הזה נצחי, לפני 60 שנה אני ישבתי, בבית
אבות בדיוק כמו זה, והקשבתי לאחי מנגן את "ירושלים של זהב"
לקשישים חולים. היום אני והוא מגלמים את תפקיד הקשישים החולים.
היינו צעירים פעם, וחברים כל כך טובים. כבר 7 שנים שאני אפילו
לדבר לא יכולה. איבדתי את היכולת הזו. הזכרונות, הם שמחזיקים
אותי בחיים. לפני שישים שנה, כשישבתי עם אחי בבית האבות
והקשבתי לנגינתי, זקנה מרומניה סיפרה לי את כל סיפור חייה. אני
לא יכולה לדבר היום, אבל אחי מספר לנערה שהגיע עם הנגן את
סיפור חיינו. מה עשיתי בחיי? לא עשיתי כלום. שום דבר, זירו,
נאדה. הזקנה היא זמן לנוח, אבל לא עשיתי שום דבר שמצדיק חופשה
כזו, חופשה פינאלית. אז מה שגידלתי שני בנים? אז מה שקרעתי את
התחת כל חיי כמורה לספרות? בני הבכור נכנס לכלא בגיל 20 בגין
שוד מזויין, והשני הפך לסרסור- שום דבר להתגאות בו. ומורה
לספרות? נו באמת. מה הטעם לנסות להפוך חבורה של פראים בני 15
למביני ספרות? אפילו אין טעם לנסות. לא שהחומר שרוצים שאלמד
אותם יהפוך אותם לחכמים יותר. אין לי שום דבר להתגאות בו. זה
לא שהייתי אמא רעה, לא, ניסיתי ללמד את הילדים שלי להיות הכי
טובים שאפשר. רציתי להיות אמא מגניבה, זו שמרשה הכל ותמיד
מותרת ואיפשרתי להם לטייל כל לילה אפילו עד הבוקר. הבנים שלי
היו מאוד עצמאיים. דווקא חשבתי שהם יהיו מקור לגאוה- הם תמיד
הגנו על הכבוד שלהם ושל הבחורות שלהם, מה שלא ידעתי, שלבנות
האלה לא היה שום כבוד להגן עליו. הבנים שלי דפקו אותן על ימין
ועל שמאל, כל שבוע מישהי חדשה. כולם חושבים שזו גאווה לאמא
שהילד שלה מצליח עם בנות, אבל לא בדרך כזו, לא כשזה קורה עם
כאלה בנות מבישות וקלות, פשוט בושה. חשבתי שזה שלב, שזה יעבור,
אבל זה לא עבר. עד מהרה התחלתי למצוא סיגריות, אח"כ בקבוקי
וודקה ריקים, אח"כ גראס, אח"כ זה הפך לחשיש ואז לקוק. חשבתי
שגם זה שלב, שכל אחד מנסה, לא ידעתי שזה כל כך חמור. זה היה
קשה לגדל אותם לבד. כלבים, הכל נתתי בשבילם, וזה מה שהם נותנים
לי בחזרה.
דבר אחד היה לי בחיים טוב באמת, וזה אחי, היחיד שהיה לצידי.
אבל עוד מעט אני אתפגר, וגם הוא, וזהו. אין שום מקום יותר טוב,
יש רק ארון באדמה ותולעים שיאכלו אותך. נגן הפסנתר מנגן עכשיו
"עצוב למות באמצע התמוז". אירוניה, נעמי שמר, שכתבה את השיר,
מתה בדיוק באמצע התמוז. אני מאחלת לבנים שלי למות כמוני, וגם
לבן זונה ההוא שהכרתי בגיל 13 והתחתנתי איתו בסוף. הוא עזב
אותי עם הבנים. אני חושבת שהוא באמת מת או משהו, שיהיה.
אני צמאה... עכשיו זה יהיה ענין שלם להגיד לאחי. אני רועדת כל
הזמן. אני כבר מתה לראות את הסוף, אני חיה רק בתמיכה של מכונה.
זה פשוט נורא, תהרגו אותי כבר.
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא.
או, הביא לי מים.